18 / 70
2020
ינואר
18
שהתערבויות בעלות אופי קוגניטיבי־התנהגותי הגיעו למבוי
סתום, הוחלט להתייחס אל האזור הסימפטומטי, הגרון, ככרטיס
כניסה לעבודת מצבי עצמי. במהלך הפגישות הופיע מצב עצמי
. בזיכרון א' היה בביתו, ובמהלך
3
ילדי עם זיכרון של חנק בגיל
משחק הכניס חלק מצעצוע לפיו ולפתע החל להרגיש שאינו
מצליח להכניס אוויר לריאותיו. למזלו, אמו, שהייתה בקרבת
מקום, ראתה את המתרחש והצליחה להוציא את הצעצוע
מגרונו ללא נזק פיזי. במהלך אותו מפגש א' החל לדבר כאותו
ילד קטן מבוהל ולבטא את כל הזיכרונות הטראומטיים מאותו
המקרה. תחושת החנק הופיעה בצורה חזקה בחדר ובעזרת
הליווי הטיפולי א' הצליח להכיל תחושה זו, להתבונן בה ולמקם
אותה כזיכרון. בנוסף גויסו מצבי עצמי בוגרים יותר והתאפשר
דיאלוג עם החלק הילדי. החל מאותה פגישה הגוש בגרון נעלם
והטיפול התמקד בחשיפה למאכלים שמהם נמנע. היות ומצב
העצמי ש"התגורר" בגרונו של א' והיה נתון במצב דיסוציאטיבי
כבר לא היה פעיל, החשיפות התקדמו בצורה מהירה מאוד עד
למצב שבו האכילה חזרה להיות תקינה.
מתוך מקרה זה ניתן לראות כיצד התסמין הפסיכוסומטי רשום
כמצב עצמי עם זיכרונות, תחושות, קוגניציות ורגשות שהופעל
בהווה כלחץ על שרירי הגרון. מצב עצמי זה היה בלתי נגיש
והתקיים במקביל למודעות היומיומית של א'. התיקוף של
אותו מצב, לצד ארגון מחדש של החוויה והדיאלוג עם מצבי
עצמי המהווים משאבי חוסן אישיותיים, אפשרו את הפתרון
של התסמין הפסיכוסומטי. מניסיוני בעבודה עם מצבי עצמי,
הגוף מהווה מוקד אקטיבציה יעל מאוד למצבי עצמי רגרסיביים
רבים. חשוב לזכור שהגוף, כמו במקרה הזה, יכול לשמש כמצע
לרישום של חוויות עוצמתיות ואף טראומטיות.
הפרדיגמה הרביעית: "הגוף הרגשי", מנטליזציה
הרעיון המרכזי העומד בבסיס הפרדיגמה הזו הוא המנגנון
של ההתמרה הרגשית. בשונה מהקונפליקט העומד בבסיס
ההמרה, ובשונה מתפיסת הגוף כמצע להתפתחות הנפש כפי
שראינו אצל קליין או ממנגנון הדיסוציאציה, לפי מנגנון ההתמרה
הרגשית, מה שלא עבר עיבוד קוגניטיבי־סימבולי דרך מנגנוני
התודעה עלול להישאר כרגש גולמי שמתמקם באיבר של הגוף
ועלול לבוא לידי ביטוי כתסמין פסיכוסומטי. רעיון זה התחיל אצל
פרויד שהגדיר את הנוירוזה האקטואלית. לאחר עיסוקו בהמרה
נתקל פרויד בתופעות גופניות שהיו תוצר של הדחף יותר מאשר
תוצר של המשמעות. תופעות אלו לא הגיבו באופן שבו הגיבו
המנגנונים של ההמרה לפירושים שנתן במהלך האנליזה, ולכן
הוא נאלץ לתת להן הסבר אחר מההסבר שנשען על ההדחקה
ועל תחליף הייצוג. לתופעות אלו הוא קרא "נוירוזות אקטואליות",
.)1966 ,
והוא הגדיר אותן כעודף של אנרגיה שיש לפרוק (פרויד
הוא ראה את הנוירוזה האקטואלית כתופעה סומטית אשר
נוצרת בעקבות תהליך של עודפות. פרויד הבחין בין תופעה
המבוססת על משמעות לבין תופעה שאינה מבוססת על מנגנון
זה. הנוירוזה האקטואלית איננה תחליף לחומר מודחק אלא
תופעה כשלעצמה. ההצטברות של האפקט נוצרת במערכת
העצבים כמנגנון פעולה טבעי לנוכח תגובת חירום, וכאשר מתח
זה אינו מתועל דרך מנגנונים שמייצרים פורקן הוא עלול להפוך
.)2009 ,
לתסמין פסיכוסומטי (לוין
) הדגיש את הדיסוציאציה בין הגוף
Winnicott, 1949
ויניקוט (
לנפש בתסמינים פסיכוסומטיים והחל למקם את האטיולוגיה
של תסמינים אלו בקשר הראשוני בין התינוק לאם. הוא ראה
את הפיצול שנוצר בין הגוף לנפש כהגנה מפני כשל בהחזקה
הראשונית שיצרה היעדר יכולת להתמודד עם רגשות גולמיים.
הגנה זו מקבלת ביטוי בתסמינים פסיכוסומטיים. מבחינתו,
התסמין הפסיכוסומטי מאלץ את המטופל המקובע בהגנות
Psych
) לשוב אל הגוף (-
Psych
-
Mind
אינטלקטואליות (
) שבו שוכנות החרדות הראשוניות שהוצאו אל מחוץ
Soma
לחוויה. חוויות אלה אינן מעובדות דרך מנגנוני השפה ואינן
מקושרות לזיכרונות, סמלים ודימויים, ולכן הן עשויות לקבל
McDougall
ביטויים סומטיים, כמעין היסטריה ארכאית (,
). עם ההתמקדות ביחסי הדיאדה הראשוניים עולה
1986
החשיבות של החוויות הבלתי מספקות, או הכשלים בהורות
המוקדמת. יחסים ראשוניים המאופיינים בהורות שלא אפשרה
את הטרנספורמציה מהחוויה הסומטית אל החוויה הסימבולית
המורכבת ממילים ורגשות, תהווה ערובה להיווצרותו של
תסמין פסיכוסומטי. בניגוד למטופלים פסיכוטיים המשליכים
חוויות אלו לאובייקטים רודפניים, המטופלים הפסיכוסומטיים
משליכים את החרדה אל הגוף ונצמדים לאובייקט לצורך
). הניסוח של דפוס יחסי האובייקט
McDougall
,
1986
הרגעה (
הפסיכוסומטיים מאפשר לנסח הגנות פסיכוסומטיות ומבנה
). המאפיינים
McDougall
,
1980
אישיות פסיכוסומטי (
המרכזיים של מבנה מסוג זה הם קושי בוויסות רגשי נוכח
היעדר מנגנונים מורכבים של סימבוליזציה. המטופל חסר
יכולת אסוציאטיבית ומגלה קושי להתרחק מהאובייקט
הממשי ולבטא פנטזיות. המושג שמתפתח בהקשר למנגנונים
) שמשמעותו
Sifneos, 1975
אלו הוא המושג אלקסיתימיה (
"ללא מילים או רגשות". מטופלים אלקסיתימיים מתארים
בצורה נרחבת את התסמינים הגופניים שלהם אך מתקשים
לקשר רגשות לתסמינים אלו וחסרים את היכולת הסמלית
ואת הדמיון שאופייניים למטופלים בעלי פנטזיה מפותחת.
מטופלים אלו פונים אל אובייקטים בעולם החיצון על מנת
.)
Winnicott, 1949
לווסת את עולמם הרגשי (