15 / 70
פסיכואקטואליה
15
הוביל לירידה משמעותית בתדירות ההתקפים עד להיעלמותם.
למעשה, ניתן לראות דרך מקרה זה כיצד התסמין הגופני הפך
להיות אובייקט להתקה של משאלה אסורה שהעלתה אשמה
רבה. החקירה בטיפול מיקמה את התסמין הגופני כסמן לזירה
אחרת, לא מודעת, שבה קיימת התרחשות הקשורה לאטיולוגיה
של התסמין, במקרה של ר', לקונפליקט סביב אשמה. על פי
היגיון זה עלינו להתייחס להמרה כחוט שבו יש למשוך על מנת
לבחון אילו דברים קשורים מעברו השני. ה"משיכה" בחוט תעורר
את החומר המודחק בזירה הלא מודעת ותאפשר לגוף הסומטו־
סימבולי להשתנות וליצור ארגון חדש של משמעות. שינוי זה
יוביל לפתרון הקונפליקט ולהשתנות התסמין הגופני.
הפרדיגמה השנייה: "להיות גוף"
את הפרדיגמה השנייה של הפסיכוסומטיקה ניתן לייחס למלאני
קליין. קליין לא ממקמת את עיקר התהליך הפסיכוסומטי במנגנון
הייצוג כפי שעושה פרויד, אלא בתפקודים הביולוגיים של הגוף
ובפנטזיה. בעומק הלא מודע מתקיים תהליך סומטו־פסיכי
שבאמצעותו מתחילים להיווצר מנגנונים נפשיים המשמשים
לשמירת לכידותה של הנפש. הסובייקט הקלאיניאני הוא בראש
ובראשונה סובייקטשל ארגון. הוא פועל דרך העיקרון המארגן של
הפיצול וההשלכה על מנת להתמודד עם העודפות של הדחף.
מנגנון פרימורדיאלי זה מתפקד באופן כמעט אינסטינקטיבי
מתחילת החיים ומאפשר להוריד מהפוטנציה של הדחף על ידי
יצירה של הפרדה בין מה שנחווה כאני ומה שלא (מה שגורם
לסיפוק ומתויג כטוב ומה שנחווה כתסכול ומתויג כרע). הארגון
הזה מתרחש בתוך מטריצה נפשית המורכבת מתמונות, דימויים
ולבסוף גם רכיבים סימבוליים המכונים פנטזיה. הפנטזיה מהווה
פלטפורמה שבאמצעותה הביולוגיה עוברת טרנספורמציה
אל העולם הנפשי והופכת לפסיכולוגיה. כך, תהליכים גופניים
בסיסיים כדוגמת אכילה (אינקורפורציה - הכנסה לגוף) ופליטה
(אקסקורפורציה - הוצאה מהגוף), מהווים אבטיפוס לתהליכים
.)2002 ,
נפשיים כגון הפנמה והשלכה (קליין
קליין: פנומנולוגיה והתגלמות
הרעיון שהגוף אינו מהווה ייצוג של הנפש אלא הגוף עצמו הוא
מרכז החוויה הנפשית מופיע בצורה מעניינת בפנומנולוגיה של
מרלו־פונטי. בדומה לקליין, מרלו־פונטי רואה בגוף את הגורם
המקשר בין החוץ לפנים היות והגוף מצד אחד שייך לסובייקט
ומהווה חלק ממנו ומצד שני הוא גם נמצא בחוץ ולכן הוא בו־
זמנית גם אובייקט. הסובייקט "טבול" כולו בחוויה וכך הוא חווה
את העולם. כדוגמה לכך מדבר מרלו־פונטי על תפיסת העומק
כאשר אנחנו מסתכלים על תמונה. תאוריית הייצוג תסביר את
היכולת לתפוס עומק בפונקציה של התודעה לייצג את המרחק
שהאדם עומד מהתמונה ולבצע מעין חישוב קוגניטיבי המביא
בחשבון מרחק זה. מרלו־פונטי לעומת זאת גורס שתפיסת
העומק קשורה לחוויה המתעוררת מהסצנה השלמה שבה יש
מרחב, תודעה וחוויה. מבחינתו אין ייצוג של המרחב אלא חוויה
בלתי אמצעית של אותו אירוע שבו הסובייקט מצוי מול התמונה.
בניגוד לתפיסת הייצוג הרואה בתודעה מכשיר המנכס את
המציאות, הפנומנולוגיה רואה את הסובייקט כמשתתף פעיל
ובלתי נפרד מהחוויה. הכלי שבאמצעותו מתאפשרת החוויה הוא
הגוף והרשמים החושיים. אל מול עקרון התחליפיות הפרוידיאני
אשר מניח תמיד שמשהו הולך לאיבוד בתרגום ולכן ישנה זרות
רדיקלית המשסעת את הסובייקט, הסובייקט הקליאניאני ניצב
עם הפנטזיה שלו כפריזמה שיוצרת צורות ושברי צבעים באור
המגיע ועובר דרכו. הפנטזיה עצמה איננה ישות פסיכולוגית
גרידא אלא רוויה בביולוגיה של הגוף וממשיכה לתפקד, הן
מטפורית והן הלכה למעשה, כרכיב מעכל. גישה זו להבנתהקשר
בין הגופני לנפשי מקבלת ביטוי עדכני יותר בגישות ההתגלמות
הגורסות כי התודעה מעוגנת בגוף לא רק באופן
)embodiment
(
הטריוויאלי (שבו החומרה של המוח "מריצה" את התוכנה של
התודעה), אלא במובן העמוק שלפיו מערכות המושגים ויכולות
החשיבה שלנו מעוצבות על ידי מבנה המוח, תכונות הגוף
האנושי והאינטראקציות הגופניות שלנו. כפי שלייקוף וג'והנסון
כתבו בספרם "הפילוסופיה של הבשר": "לא קיימת תודעה
נפרדת ובלתי תלויה בגוף, וכך גם אין מחשבות שקיימות ללא
). על פי תפיסה
Lakoff, & Johnson ,1999
קשר למוח ולגוף" (
זו אפוא הגוף איננו ייצוג של קונפליקט נפשי, והקשר בין הגוף
והנפש מתואר כממשות שאיננה ניתנת לרדוקציה ושיש לראותה
כמקשה אחת.
התסמין כעמדת הוויה
כיצד ניתן להבין את התסמין הפסיכוסומטי על פי גישה זו?
התסמין אינו כפוף לעקרון תחליפיות שנועד לאפשר לסובייקט
להתמקם מול ההקשר התרבותי־סביבתי. במקום זאת, התסמין