31 / 70
פסיכואקטואליה
31
של השינוי שתיארתי קודם.
למעשה, לאור השיפור במצבה של זיו, הן מבחינת האכילה, הן
בתפקוד המשפחתי והן ביחס למחלה, ולצד דרישות המערכת,
החלטנו על סיום הטיפול. דווקא אז התחילה זיו לדבר באופן ישיר
על המחלה, והטיפול עבר למישור גלוי יותר. כך, למשל, זיו סיפרה
שהיא מפחדת מבדיקת הגסטרוסקופיה שעליה לעבור (בדיקה
בהרדמה). הצעתי לה שנעשה הכנה לבדיקה והשתמשתי
בחוברת הכנה לניתוח שקיימת בחדרי. ההורים סיפרו אחר כך
שבהרדמה זו לעומת הרדמות רבות שזיו עברה בעבר זיו הייתה
רגועה יותר, ושיתפה פעולה עם הצוות הרפואי.
מתוך ההכנה לבדיקה זיו ואני דיברנו על המעי שלה, על הניתוחים
שעברה, ועל מה שעוד תצטרך לעבור. ראינו יחד תמונה של
מעי, וזיו הרשתה לעצמה להגיד שזה מעצבן, שהיא רוצה להיות
כמו כולם, שנמאס לה מהסטומה. סביב ההכנה להרדמה עלו
פרוצדורות רפואיות קודמות, עלו זיכרונות. נראה שאחרי שנעשה
עיבוד במישור הסימבולי, שאפשר עיבוד רגשי של חוויות פחות
מודעות ופחות קונקרטיות של המחלה, נפתחה האפשרות
לעיבוד ישיר יותר של היבטים יומיומיים ומודעים יותר.
נראה לי, שברגע שניתנה הבנה ולגיטימציה
לכעס הזה, הוא לא היה צריך עוד לצאת
בדרך עקיפה
דיון וסיכום
הטיפול בזיו נע בין הוויה לעשייה ועבודה ממוקדת. מתוך ההיכרות
עם זיו והוריה נראה היה שיש צורך מצד אחד בשימוש בכלים
ממוקדים: עיבוד סיפור המחלה, עבודה משותפת עם הצוות
הרפואי ועזרה בהבנה של השפעות המחלה על נפשה של זיו
ועל נפש הוריה, ומן הצד השני, בגלל גילה הרך, היה צורך למצוא
את דרך העבודה המתאימה לשלב ההתפתחותי ולקצב שלה.
סיפור מחלתה של זיו היה רווי התערבויות רפואיות שחלקן
היו לא נכונות, כמו הבקשה מהאם להפסיק להניק, האבחנות
המוטעות למחלתה ושימוש בתרופות רבות שבדיעבד הזיקו לה.
) הרפואית הרבה (גם במרפאת
doing
נראה היה שמול העשייה (
), לנקוט טיפול
being
האכילה בוולפסון) היה צורך להיות בהוויה (
שנמצא עם זיו ב"מקום שלה" ומאפשר לה שליטה על התכנים
ועל הקצב ולמעשה יוצר מרחב ביניים, בין המציאות לעולם
). הטיפול
2009
, הראל
1971(
הפנימי, כפי שדיבר עליו וינקוט
באמצעות משחק אפשר לפגוש רבות מהחוויות "הרפואיות"
שלה שהתרחשו בשלב קדם מילולי ולעבדן תחילה מתוך ערוץ
דומה. נראה היה שהמשחק הוא מנקודות הכוח והבריאות של זיו,
וששימוש בכלי זה יאפשר עיבוד ונגיעה במחלה ובהשלכותיה,
)1995(
הפיזיות והרגשיות. פסיכואנליטיקאים רבים, בהם ויניקוט
), מציינים שבמשחק, מלבד האפשרות להביט
1968(
ואקסליין
אל העולם הלא מודע של הילד, יש איכויות מרפאות כשלעצמן.
"ראוי לזכור תמיד שהמשחק עצמו הוא תרפיה ... הרגע
המשמעותי הוא הרגע שבו הילד או הילדה מפתיעים את עצמם,
לא הרגע שבו אני מציג את הפירוש המתוחכם שלי" (ויניקוט,
). זיו השתמשה בחדר - ובמובן מסוים גם
77-76 '
, עמ
1995
במטפלת - כדי לשחזר את חוויותיה וליצור להם "תיקון". בספרו
) על סיפורי אגדה
2005(
"שערות הזהב של השד" כותב באומן
ועל היותם מראה לצדדים קשים בנפש. זיו השתמשה במשחק
בסיפור אגדה על נסיכה מכושפת והורים "רעים". מדהים לראות
את הבחירות שעשתה במהלך המשחק, ואת הסימבוליות גם
בפרטים הקטנים. כפי שצוין, דמויות ההורים היו למעשה בובות
פליימוביל של רופא ורופאה, הנסיכה הייתה דמות של בובה
רגילה, ורק הנסיך היה דמות פליימוביל עם כתר קטן על הראש.
להרגשתי בחרה זיו דווקא בבובות אלה (מתוך מגוון גדול שהיה
בחדר) להדגים את הקשר למחלה ואת התפקיד הרפואי של
הוריה בחייה. נראה שהטיפול אפשר את ההתפתחות שחלה
בסיפור: השינוי בעמדת הנסיכה מפסיבית לאקטיבית, ובמקביל
הדרישה של זיו מהוריה באופן גלוי להוריד את כמות "הפחיות"
שקיבלה בכל לילה. כמטפלת הרגשתי שתפקידי בחלק זה של
הטיפול הוא להיות מעיין "כלי משחק" של זיו, אולי באופן שמקביל
לחווייתה של זיו את עצמה ככלי של הרופאים שכן לתחושתה
איש לא הקשיב או שאל לרצונה בטיפול (בעיקר בגלל היותה
פעוטה). ייתכן שההזדהות ההשלכתית שחשתי כנסיך שלא
מצליח לשחרר את הנסיכה ולא יכול להחליט שהיא תישאר
משוחררת, והעובדה שהבעתי את תחושותיי דרך המשחק,
אפשרו לזיו לאט־לאט להשתחרר מהעמדה הפסיבית, לגרום