29 / 70
פסיכואקטואליה
29
רהיטים, כיסאות, שולחן אוכל. בכל פעם זיו מחלקת תפקידים:
"תהיי האמא", "תהיי הכלב". התמה שחוזרת היא ריב ודחייה
של מישהו, בהתחלה בין הכלבים או החיות ואחר כך עם האח
שמציק לכולם. תוך כדי משחק מספרת לי זיו על הבית שלה ועל
דברים מהחיים, חלקם מוגזמים (למשל שכבר בגיל שנה וחצי
ידעה את מספרי הטלפון של ההורים). הרבה פעמים יש הרגשה
שהמשחק נקטע באמצע בגלל שנגמר הזמן. מתוך הבנה שלזיו
צורך בשליטה, צורך שבעבודה עם חולים גיליתי לא פעם שהוא
מועצם אצלם אולי בשל חוויית חוסר השליטה במחלה, נראה
היה שיש צורך בהכנה שלה ל"סיום המפגש" ונוצר מעין טקס
סיום שבו אנו מחזירות יחד את הפליימוביל לארון. מפגישות אלה
יצאתי לעיתים קרובות מותשת ועייפה.
אולי בתחילה היה משהו פחות אותנטי
ואמיתי במשחקה של זיו, מה שעורר בי
קושי ועייפות, ובאיזשהו אופן כשסיפור
המחלה החל לעלות מתחת לפני השטח,
זיו פחות עייפה אותי. דרך נוספת היא
לראות את "הבית" כגוף של זיו, ואת
הדחייה כיחסה לאיברים החולים, מה
שהיה קשה עד מתיש עבורי. עם הזמן
החלה להיווצר אינטגרציה בין החלקים
החולים לבריאים והמפגש נעשה פחות
מתיש
בהמשך חל שינוי. זיו החלה להביא יותר דמויות של חולים,
והייתה הרגשה שהיא מביאה יותר את עצמה, ואני כבר לא יצאתי
מהפגישות עייפה מאוד. אולי בתחילה היה משהו פחות אותנטי
ואמיתי במשחקה של זיו, מה שעורר בי קושי ועייפות, ובאיזשהו
אופן כשסיפור המחלה החל לעלות מתחת לפני השטח, זיו פחות
עייפה אותי. דרך נוספת היא לראות את "הבית" כגוף של זיו, ואת
הדחייה כיחסה לאיברים החולים, מה שהיה קשה עד מתיש
עבורי. עם הזמן החלה להיווצר אינטגרציה בין החלקים החולים
לבריאים והמפגש נעשה פחות מתיש.
נראה שזיו עסקה בחלק זה של הטיפול בהגדרת "הבית" שלה,
שבו להורים תפקיד "רפואי" נוסף לתפקיד הנורמטיבי. היא
עסקה ב"בניית הבית וסידורו", בית של ילדה עם חלקים בריאים,
בשונה מסביבת בית החולים מראשית חייה. בה בעת, עסקו
ההורים בפגישות ההדרכה עימם בגבולות ובהצבת גבולות לזיו
(ואולי באופן מקביל בארגון "הבית שלהם", הגדרת תפקידים
ומסגרת ביתית שהיו חסרים להם בתחילת תפקידם כהורים).
ההורים עסקו גם בפחדים שלהם לעבור עוד שלבים בתהליך
. במהלך הזמן זיו
PEG
כמו לנתק את זיו לגמרי ממכשיר ה־
אכלה הרבה יותר סוגים של אוכל, בכמויות טובות יותר, והעיסוק
באכילה השתנה, גם אצל ההורים וגם אצלה.
תקופה שנייה - "ארמון"
לאחר כחמישה חודשים של טיפול זיו שינתה את המשחק
בפליימוביל, ובנתה סיפור אגדה שבו ישנם זוג הורים (הבובות
של הרופאים) שהופכים להיות "הרעים", ויש נסיכה שכלואה
בכלוב. הנסיך מגיע בכל בוקר להציל אותה, והיא משתחררת.
אולם כשיורד הלילה, מתרחש כישוף והיא חוזרת אל הכלוב,
וכך בכל בוקר מחדש מתרחש סיפור ההצלה (לי זה העלה
שאליו היא התחברה להזנה בכל
PEG
אסוציאציה למכשיר ה־
לילה). יש במשחק עיסוק רב בטוב ורע, ובשאלה: מי רע באמת?
ומי עושה את עצמו כזה? כששאלתי את זיו מתי יוסר הכישוף
והנסיכה לא תחזור לכלוב, היא ענתה: "הנסיך יציל אותה לתמיד
רק כשזיו תפסיק לבוא לדורית..." נראה שברובד מסוים זיו
הרגישה שהסיפור יוכל להיפתר רק כשיושלם תהליך, שהיא
תרגיש אחרת, כשהטיפול יסתיים. במהלך הפגישות הסיפור
הוסיף להתפתח, הנסיכה למדה להציל את עצמה, ובמקביל זיו
דרשה מהוריה להוריד את כמות "הפחיות" שהיא קיבלה בכל
לילה.
אני קיבלתי במשחק זה את תפקיד "הנסיך" ונאלצתי להתמודד
עם תסכול רב מכך שבכל פעם אני מצילה את הנסיכה והיא בכל
זאת חוזרת לכלוב. פעמים רבות מצאתי את עצמי רוצה להתווכח
עם זיו, אולם הבנתי שעליי לשחק את המשחק בהתאם לסיפור
שלה. עם זאת, הרשיתי לעצמי לשאול את זיו שאלות על הסיפור,
כמו: מה הוא הכישוף? האם הנסיכה נכנסת מרצונה לכלוב?
השאלות אפשרו לזיו ולי לדבר על "המחלה" באופן עקיף, ובכך
לחבר גם אותה לפחד ולרצון בשינוי. להבנתי לאחר שנבנה
"הבית" והגבולות, יכלה זיו להתפנות לעסוק באופן מטפורי
במחלה שלה, ויותר מכך, בתחושות שעלו בה מול ההורים שלה
ומול העולם בהקשר זה.
בפגישות עם ההורים שוחחנו רבות על החשש שלהם
מהידרדרות במצבה הרפואי של זיו, ועל הפחד להפחית בהזנה.
לאחת מהפגישות הצטרף גם הרופא, ואני למדתי שגם הוא
מפחד משינוי: הוא אמר, "כרגע המצב ממש טוב, המעי לא
מודלק, למה שנרצה להחזיר את הסטומה..." בעזרת ההדרכה