30 / 70
2020
ינואר
30
הבנתי שהמבוגרים (ההורים והרופא) חווים "טראומה רפואית",
ושלאור שינויים בטיפול בעבר שהובילו לחזרת התסמינים הם
מפחדים להתקדם בטיפול. אני שוחחתי על כך הן עם ההורים והן
עם הרופא, שכן הבאת הדברים למודעות עוזרת לכולם להתחיל
ולנסות שינוי הדרגתי, במסגרתו מופחתת ההזנה הלילית.
תקופה שלישית - "רחוב"
לאחר כחודשיים וחצי של המשחק בסיפור האגדה, ולאחר
, זיו חיפשה מחדש
PEG
שההורים אכן הורידו בכמויות ההזנה ב־
מה לעשות בחדר. היא פנתה בפעם הראשונה למשחקי קופסה
וניסינו לשחק מונופול. ישנם כמה מפגשים סביב משחק זה
(הגמשנו את חוקי המונופול, על פי רצונה של זיו), ואז חזרה זיו
לשחק בפליימוביל אבל בבובות שונות, כעת בחרה במשפחה
של "שחורים". זיו שיחקה בבית ובבית הספר, ביחסים בין אחים,
בין חברים בכיתה. מעין מעבר מחולי לבריאות תחילה דרך
). הרגשתי בתקופה הזאת
1975 ,
דמיות "אחרות", "ציליות" (יונג
שהיא עושה אתנחתא או מתחילה שינוי, ועוברת מעיסוק במצבה
הרפואי לסוגיות אופייניות לגילה. עם זאת, בתקופה זו עלתה
הרבה דמות של "אמא רעה". הרגשתי מוטרדת מהאופנויות של
דמות זו, הייתה לי הרגשה שהעיסוק בזה לקוח מהחיים. חשבתי
איך להעלות את זה עם ההורים, ובמקביל האם פתחה את אחת
הפגישות בכך שהיו כמה אירועים שבהם היא צעקה על זיו סביב
החלפת השקית. תוך כדי המפגש הבנו גם אני וגם ההורים שיש
בהם כעס על זיו על כך שהיא חולה, על כך שהם סובלים בגללה,
על כל העומס שמחלתה גורמת להם. נראה לי, שברגע שניתנה
הבנה ולגיטימציה לכעס הזה, הוא לא היה צריך עוד לצאת בדרך
), והאם יכלה שוב לזכור ולהבין את הסבל
acting out
עקיפה (
של זיו. מעניין לחשוב על דמות זו בהקשר יונגיאני. אריק ניומן
מדבר על בגידת "האם הטובה" במצבי מחלה ועל התקבעות
.)
Neuman, 1955
ארכיטיפ "האם הרעה" (
תקופה רביעית - בית חולים
אחרי כחודש וחצי זיו חזרה לשחק בפליימוביל של בית החולים,
אך הפעם הדמויות הן רופאים, והמשחק הוא ממש בילדה או
בילדים חולים המגיעים לטיפול בבית החולים. היא שיחקה כמה
פעמים בילדה עם כאבי בטן שלא מוצאים מה יש לה. בפגישות
אחרות היא עשתה לחולים בדיקות דם, ניתוחים ועוד. מדי פעם
היא בנתה את בית החולים כחלק מבית המשפחה, ואת דמות
הילדה סימלו שתי בובות, וזה ההסבר שנתנה: "זאת [בובה
לבושה ורוד] היא הילדה כשהיא ישנה, וזאת [בובה אחרת] היא
הילדה כשהיא ערה". עולה תחושה של פיצול בין מחלה - בובה
ישנה, לבין בריאות - בובה ערה. במהלך המשחקים הללו זיו
ואני דיברנו יותר גם על מה שקרה לה. היא סיפרה על בדיקות
הדם שהיא צריכה לעשות, על מה שקרה לה כשהייתה תינוקת.
בדיעבד נוכחתי לדעת שגם אצלי נוצר פיצול, וכשההורים שאלו
אותי על ערב שמתקיים במרכז לילדים עם מחלות מעי, תגובתי
הראשונית הייתה לשאול איך זה נוגע אליהם. ברגע שהצלחתי
לעשות חיבור ולראות את זיו כילדה אחת, ילדה שחיה חיים
מלאים וחולה במחלת מעי חמורה, יכלה גם היא לאחד את
ההיבטים השונים, ולמעשה כשהמשחק הפך ליותר ישיר גם
הדיבור שלי עם זיו נעשה ישיר יותר. נראה שזיו הרגישה שניתן
לדבר עימי על המחלה ועל הבדיקות בלי שאבהל מצד אחד ובלי
שאכתיב לה כיצד לנהוג מן הצד השני. במהלך השיחות עם זיו
אני "זוכרת" שמדובר בילדה שהסתובבה בעולם עם שלושה
"חורים" ועם תחושה חזקה של חודרנות, ושעליי לצעוד בקצב
ובדרך הנכונה עבורה. בה בעת, בפגישות עם ההורים בשלב זה
הם דיברו פחות על האוכל והמחלה ויותר על חיי היומיום עם
זיו. הטיפול בוולפסון הופך להרבה פחות אינטנסיבי, והעיסוק
באכילה משתנה.
בעזרת ההדרכה הבנתי שהמבוגרים
(ההורים והרופא) חווים "טראומה
רפואית", ושלאור שינויים בטיפול בעבר
שהובילו לחזרת התסמינים הם מפחדים
להתקדם בטיפול. אני שוחחתי על כך הן
עם ההורים והן עם הרופא, שכן הבאת
הדברים למודעות עוזרת לכולם להתחיל
ולנסות שינוי הדרגתי, במסגרתו מופחתת
ההזנה הלילית
תקופה חמישית - מחילות תת־קרקעיות, מעבר
אל פני השטח, לקראת סיום
בחדר הטיפול, על הקיר, יש ציור של עץ עם שורשים שבתוכו
ומתחתיו גרות משפחות שונות של חיות. יום אחד זיו הגיעה
לחדר ואמרה שנמאס לה "לשחק". היא ביקשה שאוריד את
התמונה, ואנחנו התבוננו יחד בפרטים השונים, בחיות ובדברים
הנסתרים. רק אחרי כמה שבועות שמתי לב עד כמה דומות
המחילות למעי. במעבר ממשחק לשיחה והתבוננות יש המשך