53 / 68
פסיכואקטואליה
53
צביקהתורן
ד"ר צביקה תורן הוא פסיכולוג וצלם. שנים רבות מנהל שירות פסיכולוגי, מלמד בתוכניות שונות במוסדות אקדמיים, מנחה סדנאות בכנסים מקצועיים. בשנים
האחרונות עוסק בשילוב הצילום בתהליכים טיפוליים (פוטותרפיה). בעל האתר "פסיכולוגיה וצילום" ומחבר הספר "בצלמנו כדמותנו".
טיפול משפחתי בחצר
נפגשנו בחצר הבית. ימי קורונה. ההנחיה היא לשמור על ריחוק
פיזי זה מזה, ועדיף במרחב הפתוח.
אז נפגשנו בחצר. אמא נכנסת ראשונה, דקה וחדת מבט ונמרצת.
אבא נכנס שני, גדל גוף, גדל מידות, גם קולו גדול. וילד. אולי בן
שמונה. כיתה ב'. צנום. רזה. דק. קול חלש. מילים נבלעות זו בזו.
מבטו מושפל. ניכר שמקומו לא כאן, לא כך.
לא באמת נפגשנו בחצר. מעניין מה ההגדרה במילון למילה
"להיפגש". לא מה שמתרחש כאן. הריחוק והמועקה. לאמא יש
משנה סדורה על איך הבית אמור להתנהל. כללים ונהלים. אבא
מבצע תנועות ביטול עם ידו או תנועות ייאוש עם ראשו, מתלבט
אם להגיד משהו, אם יש טעם.
פעם הם היו זוג שטוב לו. פעם.
וילד שעוקב אחר נמלה שהולכת בגינה, נמצא, אבל בינו לבינינו -
מחיצה. כמו מדיטציה. כמו מאמץ להתנתק. ההורים לא שמים לב
להיעדרותו? או שהם רגילים שכך התנהגותו?
כשאמא מסיימת לדבר על הנושא "מה היה רצוי לעומת מה שיש",
משתרר לו שקט.
גם אבא כבר מצא לו עניין במטפס הירוק על הקיר הלבן.
כשאני שואל אם מי מהם רוצה לומר משהו, אבא שואל אם אני
יודע איך קוראים למטפס הזה על הקיר ואם הוא מושך דבורים.
אני אומר שדבורים גם נותנות דבש מתוק וגם עוקצות ומשאירות
כאב.
הילד אומר פתאום בקולו השקט, "בבית לא כיף".
אמא ואבא רוצים להגיב,
אבל הוא קם ועוזב.
(לשלמה ארצי יש שיר ויש בו שורה "אני קם ועוזב", ועכשיו זה
מתנגן לי בראש, בלי קול, בלי להישמע באוזני כול.)
אבא אומר שככה זה תמיד, אי אפשר לדבר איתו.
אמא אומרת לאבא: גם איתך אי אפשר לדבר.
אבא: נכון, כי את מדברת כל הזמן.
אמא: כי לך לא אכפת.
אבא: ולך אכפת מעצמך.
אמא קמה ללכת. אבא גם.
הילד חוזר עם טאבלט ובו סרטון שצילם איך אבא ואמא מתווכחים
קולנית, אחותו צועקת ומאשימה אותו שלקח לה, אחיו הקטנים
בוכים שהרביץ להם, והוא שותק ומצלם.
איך לא נפגשנו בחצר.
אני מביא שלוש מצלמות קטנות ומבקש שכל אחד יצלם את
השנייםשאינם הואשלושתמונות בשטח הגינה. פתאום השתנתה
המנגינה. האבא והבן ממהרים יחד, אמא נבוכה, אמא מציעה
שתצלם את שניהם יחד, הם מתלהבים. מציעים לה להצטלם
קוטפת לימונים. היא מרוצה. פתאום צוחקים. פתאום משתפים
פעולה ומתאמים ביניהם העמדה. נותנים הנחיות ונענים. פתאום
רגעי שיחה. ושמחה.
כשהלכו, לקחו איתם את הצילומים. הצילומים הם הוכחה שאכן
כך היה. לא, זה לא אבקת קסמים. גם לא נוצרה פתאום אהבה.
אבל הורגשה תקווה.
ליווי לאמא
הוא היה כל כך, היא אומרת ובעיניה דמעות. כאילו רק חיכתה
להגיע לחדר הזה, למפגש הזה, ולהסיר את העוצר שהטילה על
רגשותיה. הוא היה כל כך! ומתייפחת בבכי. כל גופה רועד, רוטט.
נאבקת לקחת אוויר ולהשלים משפט. לא מצליחה.
אני כמעט לא מכיר אותה. בסך הכול מגיעה למפגש שני. הראשון
היה לפני חודשים רבים. אז הייתה מתוחה ואסופה אל תוך עצמה,
דיברה כמו מדקלמת מה שהתכוננה לו זה זמן. מבצעת את
המוטל עליה. איך היה הילד שלה מקסים ומוכשר ואהוב ונערץ
ואיך תוך זמן קצר נעשה מוזר ותמוה והחליף את שמו ואת מקום
מגוריו ואת עיסוקיו, ולמעשה נטש את כל מה שהיה. סירב לקשר
עם הוריו. אחיו. חבריו. לא עונה לטלפונים, בדרך כלל. לפעמים
כותב הודעה מרירה, מתלוננת, כעוסה. ואמא נמסה. מוכנה
מפגש טיפולי משולב צילום
הצילום מרחיק ומקרב בתקופה של ריחוק וקרבה
המאמר עוסק באנקדוטות טיפוליות, במפגשי זום, במפגשים בגינת הבית, או בחדר המפגשים. תאוריות רבות רוחשות במוחו של המטפל, ויש מהן
ההופכות דומיננטיות, לפי המטופל וקשייו. מאחר שתקופה זו מחדדת את הנושא הבין־אישי, הריחוק והקרבה, הלבד והיחד, הבדידות המכבידה
והצפיפות, צפות שאלות בדבר טיב הקשרים השונים, למשל אם הקשר רדוד, מי חיוני בעולם האישי ואילו אנשים נבחר לפגוש ומאילו להתרחק.
במפגשים השונים מצאתי לנכון לשלב טכניקות צילום (פוטותרפיה) בתהליכים טיפוליים בימי קורונה, ורוב המפגשים הטיפוליים שיובאו להלן
עוסקים הפעם בנושא הצילום כמסייע לגשר, לקרב ולהתקרב בלי להפר את ההנחיות לשמירה על ריחוק גאוגרפי.