54 / 68
2020
אוקטובר
54
לעשות הכול - שיצרח! שיצעק! שיאשים! שיבקש כסף! שירעיד
לבבות! - רק שיבוא.
הכרתי ילדים שלא עמדו בעומס הציפיות וקרסו. בעיקר מוכשרים
מאוד. בעיקר כאשר כאילו לא היו ציפיות, כשאי אפשר היה
לקרוע את המסכים, לשבור את הקרשים, לפרוץ מן המסגרת,
לצאת מן הכלא! - הכרתי כאלה. והורים בהלם. והנדיבות. ואז
הכעס. והאבל. ואי־ההשלמה. והאימה. והחימה. והייאוש. והמאבק
להתחיל שוב, טוב יותר, בגידול ילד מוכשר ונערץ ומגביה מעל
כל הציפיות.
והוא - לחדול מהכול, או לא להיות.
אבל הוא היה כל כך! אמא שלא מרפה ומסרבת לוותר. מראה
לי צילומים שלו שהיו בתערוכה ופורסמו בעיתון. מביטה בפניי
לראות אם אני מתלהב. שאתן אישור שאומנם הוא היה כל כך!
שאהיה שותף לאבל. אולי אהיה שותף למאבק. לו רק...
שש שנים! שש שנים! אושפז ושוחרר. הבטיח שמחר. טיפח גינה.
הבטיח שהשנה-
עד שהבינה. עכשיו ביקשה לזה שם ותווית. אולי תחדל הסערה
וישוב אביב. אולי, אם יהיה לזה שם מקצועי, היא תוכל להחזיר
לעצמה את חייה. ועוד שלושת ילדיה.
שש שנים, היא מלמלה, שש שנים. ועייפה. שקעה בכיסא. צנומה,
סחופה.
נפגשנו בשלישית. במקום שבו היא עומדת מדי יום שישי. עומדת
וצופה אל הדרך המוליכה למושב. אולי הוא יבוא. פתאום. עכשיו.
צילמתי אותה. באישורה, כמובן.
פגישה רביעית. מסכמים שיהיה טוב עם מי מחבריו של הבן יוכל
להגיע אליו ולעודד אותו לבקש עזרה. היא עסוקה עכשיו בעיקר
בבדיקת עצמה. מה עשתה עד כה. מה הייתה יכולה לעשות.
החרטה, הצער, האשמה. על מה.
הנחתי בפניה קבוצת תמונות שצילמתי בבוקר ההוא. היא פרצה
בבכי, ולאט לאט הגיעה למסקנה שהיא עושה את ה"הכי הרבה
שאפשר לעשות". עדיין מרגישה אשמה, אין לכסות. אבל גלוי לה
עכשיו שהיא מסורה ונחושה ומתמידה. אמא ללא גבול ומידה.
לפגישה הבאה, היא אומרת, היא רוצה להביא את אלבום
התמונות. להיפגש כדי להיפרד? להתגעגע? להיזכר כמה טוב
היה פעם? לראות מה עשתה ולתת אישור לזעם? לעודד את
עצמה ולגבש תקווה? לשוב ולדבר על אהבה? צילומים אינם
משקרים, הם מתעדים רגעים שהיו באמת. דבר עדיין לא מת.
(צילום אילוסטרציה: צביקה תורן. לדמות אין קשר לסיפור)
האיש שלא יבוא
הוא לא יבוא עוד. טלפן ואמר לפני דקות אחדות. מילים קצרות,
חתוכות, שטוחות. לפני דקות אחדות קראתי את הרשימות שאני
כותב לעצמי בכתב ידי, דמיינתי את גובהו, מבטו ואפילו בגדיו.
טלפן ואמר שיש חולה עם נגיף קורונה בסביבתו. לפי הנהלים עליו
להיכנס לבידוד, להרחיק עצמו מבני אדם. "למען האמת", אמר,
"טוב שלא באתי, יותר קל לי להגיד לך בטלפון שלא עשיתי את
המשימה. לא חשבתי שכדאי שאבוא. אין על מה". את המנגינה
הפנימית הזאת אני מכיר. את האשמה. את הבושה. את חוויית
הכישלון. את הצמצום. את המשפטים ההורסים. מה שאי אפשר
לשנות. לא במילים. לא במעשים. הנשימה השטוחה. המחסור
בתמיכה. רק לא. רק לא.
אמרתי לו שאני שמח שהוא מגן על עצמו. מפני החולי. מפני
הדבקת אחרים. מפני חשיפה אכזרית יותר לבושה ולאשמה.
שלא אראה את פניו כשהוא מספר על כישלונו, שלא אראה את
גופו המתפתל ונבוך, טוב שהחליט לא לבוא.
הופתע מהתגובה, שאל כדי להבין, ורווח לו. שמעתי את האוויר
סוף־סוף נכנס לריאותיו, איך קולו נמלא בכל צליל ותו.
שייקח מצלמה. בכל טלפון חכם יש היום מצלמה. שישלח
ארבע תמונות של העצמי שלו. יכול לצלם עשרים ושלושים,
אבל שישלח אליי ארבע תמונות. הוא לא חייב להופיע במלואו
או בחלקו בצילומים, אפשר שיהיו דברים שמייצגים את קיומו. כי
מה שמיוחד בצילומים זה שהם מתעדים משהו חיצוני המעיד על
הפנימי.
שמעתי איך רפה המתח בשריריו, אפילו איך סיים את השיחה -
המילים היו ארוכות, נינוחות, רכות. הייתה זו אנחת רווחה.
בתוך דקות אחדות כבר קיבלתי תמונות.
(צילום אילוסטרציה. צביקה תורן)
ללמוד מאיש הקרקס
בבוקר בא איש אל ביתי, אל חדר המפגשים. איש גבוה ורחב
כתפיים. נוכחות חזקה של גוף, ידיים ורגליים. ואני חיפשתי עיניים.