61 / 68
פסיכואקטואליה
61
בכתב
2015־
אתה מביא בספרך מאמר שלך שאותו פרסמנו ב
העת "פסיכואקטואליה" לאחר סיום מבצע "צוק איתן". הסבר
מדוע בחרת להציג שוב בספרך הנוכחי דווקא את המאמר הזה?
בספר זה בחרתי להציג את המאמר "זר לא יבין זאת?" שפורסם
בעבר בכתב העת "פסיכואקטואליה" ממספר סיבות.
סיבה אחת היא בתהודה העצומה שמאמר זה עשה על כל קורא
ובעיקר על מקבלי ההחלטות במשרד החינוך, מה שסייע במתן
תוקף למתרחש בעוטף עזה, למפגשים של מטה משרד החינוך
ושפ"י עם השטח וסיוע ממשי לטיפול בהשלכות הנפשיות של
המצב. בדרך אגב, הספר "בחזית הנפש" הוצג בכנס על המצב
בעוטף בכנסת ישראל שם נאמר שהוא מסמך סדור להתמודדות
עם המצב.
סיבה נוספת היא ההתבוננות הייחודית שעושה מאמר זה עם
התחושה של זר לא יבין זאת, שרבים מתארים זאת, גם כיום
במשבר הקורונה. אחת התובנותשאני מעלה היא ההכרה ש"הזר"
בעצם נמצא גם בתוכי והוא מגן עליי מפני האימה הטמונה בי. ואני
תוהה: האם אני יכול לצפות שמישהו יבין את עומק ההתרחשות
הנפשית הזאת, שאפילו לי עצמי היא אינה ברורה לאשורה,
שאפילו תודעתי שלי מתקשה לשאת?
סיבה נוספת היא הכתיבה הייחודית של הפרק שנע במרחב
מעברי שבין דמיון למציאות ושזורים בה רעיונות, מטאפורות
וסוגסטיות שמעצימות את החוויה של הקורא, שאף יכול לתהות
ולדאוג ממצבו של הכותב, שמגיע למחוזות מפתיעים ודמיוניים
בתהליך הכתיבה, שמגיעה מחזית נפשו.
אסיים תשובה לשאלה זו בפוסט בפייסבוק שכתבתי באמצע
"אני נזכר בפרק 'זר
אפריל, חודש לאחר פרוץ משבר הקורונה:
לא יבין זאת' מהספר שכתבתי 'בחזית הנפש' והתובנה העמוקה
שהזרות לא מצויה בלי הבנת האחר אותי, אלא בזרות הפנימית.
תחושה שקשה לי להתארגן עם המציאות שנכפתה עלינו, שאני
חש זר לעצמי. כמי שרגיל להיות במגע קרוב עם אנשים, לגעת,
לחבק, להישיר מבט, לקלוט ניואנסים תקשורתיים עדינים, שפת
גוף, לנוע ממקום למקום, להלך בחופשיות, לקנות בנינוחות
במרכזי קניות, ללכת להצגות והופעות, ליהנות ממסעדות טובות,
להטעין עצמי בצפייה במשחקי כדורגל וכדורסל מכל העולם
ועוד. ולפתע כל זה לא זמין, לא נוכח במרחב שהיה מוכר ונותן
משאבים וגם חלק מהזהות וחילופי הגומלין עם הסביבה. וכעת
איני יכול להתעלם מתחושת האבל הטבעית שקיימת ונכפית
בצורה הכי טבעית בנפשי. אני ער ומודע לכך שזה חלק מתנועה
רגשית אנושית שאיני יודע דרך אחרת מאשר פשוט להיות עימה,
לתת לה את המקום, עד שתפנה מקומה לרגשות אחרים. כך
הזרות הפנימית נעשית יותר מוכרת ואני נותן תוקף לקיומה
בנפשי ולוקח אותה איתי הלאה".
אתה מצטט ממצאי מחקרים שעניינם התוצאות של חשיפה
). עד כמה משקפים ממצאים אלה
90 '
מתמשכת לטראומה (מעמ
את ההתנסויות שלך ושל אנשי צוותך עם ילדים ובני נוער נפגעי
טראומה ביישובי עוטף עזה?
ממצאי המחקרים שמבוססים על התוצאות של חשיפה
מתמשכת לטראומה משקפים את המתרחש באזורינו, מה עוד
שחלק מהמחקרים נעשו על האוכלוסייה שלנו ויש תוקף למה
שעלה במחקר אל מול מה שקיים במציאות.
בפועל, במ"א אשכול השירות הפסיכולוגי־חינוכי היה אחראי
מאוכלוסיית התלמידים מהגן ועד התיכון בכל
25%־
לטיפול בכ
תלמידים
1000־
אחת משש השנים האחרונות, כלומר טיפול בכ
בכל שנה. הטיפוליםמלווים במחקר שמראה את יעילותהטיפולים
בהפחתת עוצמת הסימפטומים. אם נוסיף לכך את המענים
למשפחות, מבוגרים וקהילות של מרכז חוסן, נוכל לראות טווח
מענים נרחב לאוכלוסייה במ"א אשכול.
בדומה למתואר במחקרים, מדובר בהפרעה מורכבת יותר
מפוסט־טראומה קלאסית במה שמכונה טראומה מורכבת או
מתמשכת.
בין התוצאות הבולטות ניתן לראות דיכאון, תוקפנות, סומטיזציה,
רגרסיה להתנהגויות קדומות יותר, חרדה, התמכרות, קשיי שינה,
קשיי ריכוז, דריכות יתר, חרדה והימנעות ועוד. ההשלכות באות
לידי ביטוי גם בהיבטים נוספים כמו פגיעה בהישגים לימודיים,
התפרצות פוסט־טראומה בחשיפה לסימולציות קרב בגיוס
הצבאי, בבעיות בריאותיות, בדפוסים הוריים ייחודיים. על כל אלו
הרחבתי בספרי והבאתי זאת גם לידיעת מקבלי ההחלטות.
נוסף לכך ראינו שישנן גם תופעות של צמיחה פוסט־טראומתית,
לה הוקדש פרק ייחודי בספר. הצמיחה באה לידי ביטוי באמפתיה
וחמלה כלפי האחר, בתחושת חוסן אישי, במציאת משמעות
מחודשת בחיים ושאיפה למצותם ובהתחזקות תחושת שייכות
למקום.
מעניין לראות שתופעות דומות ישנן גם בחשיפה המתמשכת
לחרדה הבריאותית והכלכלית בתקופת הקורונה שבה אנו
מצויים.
תפיסת העולם הטיפולית במצב טראומתי מתמשך ששפ"ח
אשכול גיבש כוללת כמה אלמנטים בולטים, ביניהם חשוב לציין:
ראייה טיפולית אינטגרטיבית, גמישה ואקולוגית, המאפשרת
עיבוד של תוכני הטראומה, העצמת הכוחות וגורמי הצמיחה,
מענים לקשיים וסימפטומים אוטונומיים שלכאורה אינם קשורים
ישירות לטראומה הספציפית, שימוש בכוחה המרפא של
הקבוצה, המשפחה והקהילה (למשל החדרת תקווה, למידה
בין־אישית, לכידות קבוצתית, קתרזיס ועוד) וכן העצמת הגורמים
הלא ספציפיים בטיפול כגון כוחות המטופל, הקשר הטיפולי,
פסיכולוגים יוצרים