54 / 70
2020
ינואר
54
פנים אל מול פנים: מפגש של זהויות עצמי
אם אתה רק מרגיל עצמך לרעיון כמו גלגלי השיניים
המסתנכרנים זה עם זה בשעון אנלוגי, אני חש בעת האחרונה
כי הולך ומתקרב המועד לסנכרון, והפעם, סנכרון בין הזמנים,
בין הדורות, בין מי שהייתי למי שילדיי עתידים להיות. בני הבכור
המסיים י"ב ומתגייס בקרוב, אבי הקשיש שהולך ונסוג לעבר
הדמנציה, ובתווך - ספק מאמר ספק שיתוף המוני, שנועד לחבר
את תחנות הזמן למסלול, לתוואי, שיש בו אבני דרך שנחצבו מן
האישי שלי, אבל אולי יזמנו לכל קורא וקוראת מפגש עם המשעול
הייחודי להם, עם נקודות החיבור והסנכרון המצויות בשעון הגדול
של חייהם. מחוגי השעון מזמנים לי כרגע מפגש בין־דורי עם
הפסיכולוג, עם האב, עם הבן ועם המתבגר שבתוכי. ואני קופץ
קפיצה של אמונה ומתחיל לכתוב.
הכול התחיל בשיפוץ. יצירת חדר לבני הבכור, רגע טרם גיוסו
לצבא אנו מאפשרים לו הלכה למעשה "לצאת מן הבית", אך
להישאר בתחומו. ותוך כדי האיסוף, המיון והזריקה של החפצים
המצויים בחדר ילדותו ושל חפצים המצויים בחלל שעתיד להיות
חדרו המחודש, אני נתקל בעצמי - פיסות עיתון שערכתי בימי בית
הספר, תמונות מחזור מהיסודי ומהתיכון, ניירות ישנים, תצלומי
סטילס ועוד גלולות נוסטלגיה שכאלו - מרירות מתוקות. ומנוע
החיפושהגדול של הזיכרון, גולל את רשת האסוציאציותשל שורות
החיפוש - מן העבר להווה וממנו לעתיד וחוזר חלילה. תמונות
של ילדיי המתבגרים, אהבת נעוריי אז ואשתי היום, זיכרונות מן
התיכון. כל שורה היא עולם שלם, כל תמונה, כל מילה מהדהדת,
היא "אובייקט מעבר" שנותר לי מן הגיל ההוא, גיל נעוריי. אני תוהה
איזה קישור לעבר אפתח? במה ארשה לעצמי לשתף ולמה?
מה נותר בי מאז המפעם בהורה שאני היום? מה מאפשר לי את
עבודתי רבת השנים כפסיכולוג עם מתבגרים?
בהדרגה, מתוך התחקות אחר שביל הזיכרונות, מתבהרת
ההכרה כי כבר אז בגיל ההתבגרות, ואולי עוד קודם לכן, יש משהו
מבצבץ המשותף גם לנער הצעיר וגם לפסיכולוג המבוגר - לא
רק צד הפסיכולוג שבי, המוכר לי מילדותי, אלא אולי דווקא אותה
עמדה מוכרת של הפסיכולוג החינוכי, אותה רגל בפנים - רגל
שאיפה
בחוץ, שכולנו אוחזים בה בעבודתנו עם מערכות. אותה
לתת, אבל תוך גבולות. להשתייך, אבל לשמור על מרחק ביקורתי,
או אולי אפילו על ריחוק? אותה התבוננות ממרחק שמור הצופנת
בתוכה כמיהה להיטמע ופחד להיבלע.
אני זוכר במעומעם את האמפי הפנימי בכניסה לתיכון שבו
למדתי, חלל ריבועי משוקע בן שלוש מדרגות בליבו של הבניין.
המבנה הזה, בעיצובים שונים, פוקד אותי מדי פעם בחלומות.
תמיד באפרוריות מבהיקה ומשמימה של גרמי מדרגות במפעלי
חינוך. אני זוכר משהו מן התחושה של הכניסה למבנה והמחשבה
התורנית היומיומית - כיצד לחצות את האמפי הקטן עם
התלמידים היושבים על גרמי המדרגות? האם פשוט להתעלם,
להמשיך ללכת בדרך הארוכה אך הבטוחה יחסית לאורך
המסדרונות התוחמים את צלעותיו ואז להתחבר לגרם המדרגות
העולה לכיתות בקומות הגבוהות? או שמא לאזור ביטחון ומידה
לא מבוטלת של אדישות לכאורה ופשוט לחצות אותו ממש
במרכזו כדי לקצר את הדרך ואולי להוכיח משהו לעצמי ולעולם?
פשוט לרדת שלוש מדרגות ולחצות את החצר הפנימית הקטנה
ממש כהולך רגל ברחוב סואן ולהתעלם (לכאורה להתעלם) מן
התלמידים היושבים על המדרגות בחבורות או בזוגות ואולי צופים
ובוחנים כל אחד שעובר לפניהם בזירה?
דילמה כל כך התבגרותית ועם זאת כל כך אקטואלית גם היום
לגבי נטילת מקום ושייכות. עד כמה אני רוצה שיראו אותי? עד כמה
אני חרד שיראו לי? ומה אני מוכן להקריב למען זה? ולמען זה?
שנים ספורות חלפו, ורצה הגורל והמזל הטוב ואני שוב פוקד את
כותלי בית הספר התיכון, אבל לא אותו התיכון ולא באותו מעמד -
הפעם יש לי שריון. שריון מבהיק בצבע חקי עם שרוך חום ודרגות
תפורות על הכתף. אני חייל מדריך נוער! החשש והמבוכה מן
ההתקהלות מרובת ההורמונים נמהלים כבר באיזו מין תחושת
כוח וגאווה והכרת ערך, המלווה אותי מאז ועד היום כאשר אני
מרצה בפני סטודנטים. מצאתי לי, מסתבר, מקצוע לחיים - ואני
אפילו לא בחרתי בזאת בזמנו! אבל לפעמים, בזוויות של חדרי
הלב, המבוכה, החשש והדחייה של הגיל הזה עוד מתגנבים
למרות השריון שהלך והתעבה עם השנים, והם מבצבצים דווקא
מן המקומות הבלתי צפויים.
אני יושב עם שני בניי המתבגרים ואומר משהו, כנראה - משהו לא
ד"ר לירון און
ד"ר לירון און, נשוי ואב לארבעה, הוא פסיכולוג חינוכי מומחה, מרצה במכללה האקדמית לחינוך גורדון בחיפה ובתוכנית לפסיכולוגיה חינוכית במכללה האקדמית
עמק יזרעאל, ומנחה בקורס הכשרה להדרכה ליועצות חינוכיות באוניברסיטת חיפה. עומד בראש התמחות הנחיית עמיתים באקדמיה בבית הספר ללימודי
התמחות מקצועית במכון מופ"ת בתל אביב. רכז הדרכה של הפסיכולוגים החינוכיים ביחידה לאקלים מטיב"י בשפ"י ובעל קליניקה פרטית בזיכרון יעקב. לפניות:
[email protected]פינתההורות