55 / 70
פסיכואקטואליה
55
פינתההורות
מתאים, משהו מדור אחר או מתוך הבנה לא מותאמת, ופתאום -
מין צחוק שכזה, מין לגלוג נעורים ציני, ובבת אחת אני נשאב מן
המקום המוגן והבטוח של האבהות וחוזר להיות המתבגר ההוא -
זה שנדמה לו כי תפסו אותו לרגע עירום וללא הגנות, זה ש"שקוף
לראות" עד כמה הוא מתאמץ להיות שייך, אפילו שהוא לא מתאים,
זה שהוא לא באמת בפנים ולא באמת בחוץ... זה הנראה מוקף
עשייה ומקובל, אבל בעצם מרגיש בודד... כל כך הרבה סתירות
באדם אחד, כאילו כל הרגשות המנוגדים הללו רק המתינו לשעת
כושר שבה יוכלו לצאת מן המחשכים ולתבוע את מקומם - היי, אל
תשכח מאין באת ולאן אתה הולך!
ואז... לפעמים בקליניקה אני פוגש מישהו כמוני...
אבל מעניין הרבה יותר לפגוש את המתבגר שהייתי רוצה להיות...
משהו בסקס אפיל של גיל ההתבגרות נמהל אז בחדר - מתבגר
חסון, מלא ביטחון עצמי, יודע כיצד להתנהל ומה לומר ומתי. חיוך
ממיס ומעין שובבות בעיניים - כזה שנדמה שלא אכפת לו כלום
והוא יפלס את דרכו החברתית בחיים ללא שום קושי. מסיבות,
חברים, סטוצים, סמים קלים - כל מיני תעוזות ומשובות נעורים
שלא היו לי וגם לא יהיו... יש גם כאלה, אבל למרבה האכזבה - הם
הגיעו לטיפול! ושנים של ניסיון לימדו אותי שהקסם של התאהבות
הנעורים שוכך ובמקומו גם בקסומים מכולם נופלת לה שלהבת,
ומבעד לכל הנרקיסיזם שובה הלב מתגלים לא מעט כתמי אבק,
שריטות והשתקפויות של טראומות דהויות המוסתרות היטב.
כמה נורא עבורו! כמה נורא עבורי! כמה מתעתע הגיל הזה...
וכשאני סוגר לעת ערב את דלת הקליניקה ונכנס הביתה, אני שב
ומביט במבט שונה בשני הגברברים הצעירים, שהם בניי הבוגרים,
הפושטים מתוך תיאבון נעורים בריא על המקרר, ומהרהר תוך
חרדה קלה, כי ייתכן שגם מתחת לחזותם השאננה, שנדמית לי
כה שונה משלי כבן נוער, מסתתרים סדקים שטרם ידעתי לזהות?
ייתכן שגם משהו בקסם הממשי שהם מקרינים הוא למראית
עין? במעט מאמץ אני הודף מחשבה זאת מראשי, מחייך ומביט
בתדהמה בכמויות האוכל הנעלמות במהירות אל תוך פיהם.
ושוב אני מבקש לחזור למעלה מעשרים שנה לאחור. סיימתי את
הצבא, התחלתי ללמוד באקדמיה, אבל לא הרבה השתנה - אני
ממשיך ללמד באותו תיכון שבו שירתי כמדריך נוער. למעשה,
מבחינת גילי ומראי, אני רוצה להאמין כי אני נראה כמו אחד
התלמידים המעבירים מדי יום כרטיס בשער, אבל שוב יש לי שריון,
והפעם הוא לא מדי הזית, אלא "מדי המורה"! וכמורה אני מלמד
כיתות של שלושים ושלושים וחמישה ואפילו שלושים ושבעה
תלמידים, אשר הגיעו לארץ לפני שנים ספורות וכבר נדרשים
ללמוד לשון עברית או ספרות עברית. ואני עובר כך מכיתה לכיתה
- ארבעה וחמישה שיעורים מדי יום, שלושה ימים בשבוע - ומלמד
מאותתלמידים, ופרט לי"בניקיםמכיתתהמב"רשאני פוגשפעמיים
בשבוע, כל שאר החבר'ה מלהגים ביניהם ברוסית שוטפת, ואני
שוב מביט בהם - קצת בתוך וקצת מחוץ, ואיני מכיר ואיני זוכר את
שמותיהם. ומאז בכל פעם שאני מטיף למורים על חשיבות הקשר
האישי וההיכרות עם כל תלמיד אני נזכר באותה תקופה ושותק! כי
מה אפשר לומר? אידיאלים לחוד ומציאות לחוד.
אבל הייתה גם כיתה שהכרתי היטב. במהלך שנתיים לימדתי
חבר'ה, ואת
15
בתיכון בפרויקט של נוער עולה בסיכון. בסך הכול
שמותיהם כן זכרתי והכרתי את סיפוריהם האישיים וביליתי איתם
שעות ארוכות כמה ימים בשבוע. אבל ברגע אחד גיליתי כי תהום
פעורה ביני לבינם וזה היה רגע נורא ואיום במיוחד. בוקר יום א',
. לאחר אותה מוצאי שבת מקוללת ואחרי
1995
חמישה בנובמבר
שהמורה לתנ"ך פתח את הבוקר באספה ספונטנית של תלמידים
בחצר והקריא את הפסוקים מספר בראשית ל"ד המתארים את
מות הנביא משה. ואחרי הדברים הללו, מלווה בתסריט האימה
על מלחמת אזרחים העתידה לפרוץ במולדתי, אני נכנס לכיתה
עם העיתונים ומנסה להסביר "לנוער הסיכון העולה" שלי מדוע
מדינה שלמה מזועזעת מרצח ראש ממשלה. והם - הם לא
מזדעזעים בכלל, ואולי אפילו מתריסים באדישות כמה דברים
שכבר מחקתי מזיכרוני. איני זוכר בבהירות את הרגעים הללו,
שותף בכך לאמנזיה הציבורית, אבל אני זוכר, כי עשיתי כל מאמץ
שלא לכעוס, ושלא לזלזל, ושלא לנתק את עצמי מרוב כעס. לא
בטוח שהצלחתי, לא בטוח שאפשר היה בכלל, אבל עד היום הזה
אני חש את התסכול הזה מול מה שדימיתי כחומת האטימות של
המתבגרים הללו, שכה עמלתי למענם, והם ברגע אחד - מחקו
את כל שאני מאמין בו, ולכמה רגעים הייתי "עולה חדש" בכיתה
של "עולים חדשים" - חשתי מנותק בעל כורחי. כאילו אפשרו לי
להביט מבעד למראה ההפוכה, זו שרק בני נוער יכולים לשים נגד
עינינו בחדות בלתי אמצעית שכזאת.
היום בדיעבד אני יכול להוציא עוד מתוק מן העז ההוא ולחשוב
על הכוח האדיר שיש למתבגרים ביכולת הניתוק שלהם. כוח
שפעפע בעוז גם אלינו, כהורים ב"עידן המסכים". דומני כי נוכח
כל מערך העומס, הלחץ והדרישות, כל אחד מאיתנו אימץ לו את
היכולת - או שמא את הרשות - ההתבגרותית המופלאה להיות
ולא להיות, להיות נוכח פיזית ללא נוכחות נפשית, להיות בניתוק
ובנתק מן החוויה. אבל בל נשכח, כי זכות ההמצאה של יכולת זו
היא של המתבגר, ואין דבר קשה יותר, מטריף יותר, מעורר כעס,
תסכול וחוסר אונים, ועל אחת כמה וכמה להורים, מאשר להיות
בחלל אחד עם מתבגר, אשר באופן עמוק ביותר לא חולק עימך
אלא את תחושת אי־היותו, ובכך עוטה עליך בעל כורחך מין גלימת
היעלמות. דבר אליו, נסה לתקשר, נסה לצעוק! אבל משהו במבט
הזגוגי לעיתים, המזלזל לעיתים, מבהיר היטב כי הוא כבר לא
רואה אותך.
אבל אל מול זה, אולי גם לי יש חומות והן פשוט מוסתרות היטב?
האם אני מעז לפגוש מתבגרים באמת? האם כל התפקידים