56 / 70
2020
ינואר
56
הללו - מורה, פסיכולוג, מרצה - הם עוד חלק בשריון? ומהו מקור
המשיכה הבלתי נלאה שלי לגיל הזה?
...ושוב מסתנכרנים גלגלי השיניים - המתבגר שהייתי, המורה שבי,
הפסיכולוג החינוכי וההורה. כולם נובעים זה מזה ומשקפים במעין
חדר מראות ענק את בבואתי באין ספור השתקפויות... ומה מקומו
של ההורה שאני?
אני יושב עם בני לשיחה רצינית, מין שיחת אב ובן. אני רוצה
שידבר עימי וגם חרד בה בעת ממה שהוא עומד לספר. ויש משהו
באמביוולנטיות הזו שמשתק לגמרי, כאשר אתה הורה, אבל אני
מוצא אותה דווקא מסקרנת כמטפל, שהרי משחק הניחושים
הזה אינו אינסופי, הרי ההיכרות, הזמן, הניסיון המצטבר והחיבור
למתבגר שבתוכי מכוונים אותי כמו אבני דרך לאותו סוד נעלם,
לאותו מקור מצוקה תוך נפשי. מה שנדמה למתבגר מכוסה היטב
יכול להיות חשוף בזכות כיסויו, אבל כאמור, להתבונן בו חושף בה
במידה גם את ההתבוננות שלי בעצמי. זהו לאמיתו של דבר גם
החשש שלי כמטפל במתבגרים. האם מה שנדמה לי שהצלחתי
לכסות ולהסתיר כל השנים הללו מאז גיל ההתבגרות אינו גלוי
למטופליי כשם שהם במידה מסוימת גלויים לפניי? האם אכן ניתן
להסתיר משהו מן המתבגרים, ואם לא ניתן להסתיר באמת - עד
כמה הם היו רוצים לדעת? האם המטופלים שלי חשים שחלק בי
זקוק להם, להערכתם, לאהבתם, בדיוק כפי שהם זקוקים לחלקים
האבהיים, המגוננים, המווסתים והמטפחים שלי? מה יש בו במבט
של המתבגר שהופך כל מבט שלו למבחן, ומנגד, יוצר מין תיקוף
מעצים שכזה לנוכחותך? וגם, במידה שהוא נחשף לפניך, מגלה
את סודותיו, האם תוכל לעמוד בכך? האם זה עוד מבחן? ומה
בעצם הוא רוצה ממך?
... וכאשר אני מבקש לפגוש באחד מבניי, נחבטים בנפשי כל אותם
הרהורים. עד כמה הייתי רוצה להקשיב לו ועד כמה הוא היה
רוצה להקשיב לי? ואם אקשיב, האם אוכל להגיד לו טפח ולכסות
טפחיים? עד כמה לשתף כי ההתלבטויות שלו הן בעצם שלי?
אני יושב מול בני, מקשיב לו, ובמקביל שוצפות המחשבות, הולמות
השאלות בראשי - מה להגיד? ומתי? ומה הוא בעצם רוצה לומר?
ומה אוכל לתת לו? את עצמי? את ניסיוני או רק את ליבי ואוזני?
האם הוא משתף או מנהל שיח? האם הוא עושה זאת מבחינת
רע הכרחי של "שיחת אב־בן" שכזו, או שהוא פונה אליי מעבר
לתפקיד ההורי, כאדם משמעותי? עם איזה היבט בי הוא מעוניין
להיפגש והאם אני מוכן להיענות למשאלתו ולהשהות את כלל
ההיבטים האחרים המבקשים ביטוי? כיצד אוכל לעזור לו אם אני
חש מוגבל להביא רק את אותם החלקים בי שהוא מתיר לי להביא?
לפתע אני מבין כי אין בכוחי להעניק לו את העזרה המהותית
לתפיסתי, הוא לא זקוק לי כ"אני", הוא זקוק לי רק כבעל התפקיד
ההורי, המאשר את מי שהוא... אבל באופן פרדוקסלי מאשר את
מי שאני בעיניו. מה שנדמה לי כפנייה לדיאלוג בין בוגרים אינו כזה
כלל... ואני חש לעיתים לכוד בקו האש שבין התפקידים השונים.
אני הופך להיות ההורה שאינו מקשיב, ההורה המאכזב, ההורה
הפוגע... אבל אני מתקומם! זה כלל לא אני וזו לא הייתה כלל
כוונתי... התכוונתי רק "להיות אני", רק לעזור לך...
וברגע זה, כאשר אני מעלה את הדברים הללו על הכתב, מתבהרת
לי עוד תובנה ומסתנכרן לו עוד גלגל שיניים בחריקה צורמת
במיוחד. אני מתחקה אחר האופן שבו אני מתמודד עם מחלת אבי.
המחלה המעכלת, השומטת ממנו בהדרגה את זהותו, מתעתעת
בזיכרונו ולמעשה מפוררת את אישיותו, ואז אני מבין... נדמה לי,
כי דרך החוויה המטלטלת הזו אני מסוגל להעניק איכות שונה
למפגש עם בני. אני חווה כיצד נשמט ערכן של תובנות הניתנות
לך "מן החוץ", "מן המוכן" - אבחונים רפואיים, ממצאי בדיקות,
המלצות מחברים וקרובים מלאי רוח טובה ואפילו המלצות
טיפוליות של רופאים - כל אלו, אני חש כבנו של אבי וכאביו של בני,
מקנים לך ידיעה קלושה בלבד של הדבר עצמו, ועל אף ש"הדבר
עצמו" עדיין סמוי ונסתר ממני, ברור לי שהדרך להגיע אליו אינה
בקנייה מן המוכן של ה"דבר עצמו" שמבקש להעניק לי הזולת -
ויהיה הזולת מיטיב ככל שיהיה. את התבונה האמיתית אני צריך
לרכוש דרך גופי ובשרי ומכאוביי. אין קיצור דרך פלאי שיקל על
כל זה... ופתאום, בכאב רב אני עומד מול העובדה המרה לעיתים:
דבר מכל שאעשה או אומר לא יקצר עבור בני את מסלולה של
הידיעה
הדרך אל הזהות שלו, אשר אני כה מייחל לקצר עבורו.
והוא את תובנותיו יצטרך לכאוב בעצמו...
שלי אינה הידיעה שלו
וגם אני אכאב אותן, כהורה שלו.
ושוב תנועה מטלטלת בזמן אל עבר "ילדיי האחרים", הסטודנטים
"שלי".
כאשר אני מלמד אותם כיצד לשוחח עם בני נוער על מיניות, אני
מדגיש שוב ושוב את החשיבות שבהקשבה למסר הסמוי בכל
שאלה. התוכן לעיתים מהמם, מטלטל, פרובוקטיבי או סתם
מצחיק, אבל הסיבה לשאלה תמיד משמעותית, רצינית, ייחודית.
עד כמה אני נורמלי? עד כמה אני חריג?
קשורה לשאלת השאלות -
אני אומר להם - תתחברו למתבגר בתוככם, לָמָה הייתם שואלים
כזאת שאלה? מה הייתם רוצים לשמוע בתשובה? מה מלבד
התוכן היה מאפשר לכם לשאול עוד? לגלות עוד טפח? לבסס
אמון? וזו אולי השאלה המשמעותית ביותר שמתבגרים מציבים כל
העת מול הוריהם - עד כמה הם חיים בשלום עם מי שהם? יש
הורים שמעדיפים להדוף את השאלה בחזרה למתבגר, להכחיש
את עצם העיסוק בה, או לעבור מייד להיות "המבוגר האחראי
"היודע־כול" ובביטחון עצמי ניכר. אבל לדעתי, לעיתים קרובות,
ההגנות הללו לא יעזרו, שהרי כולנו היינו מתבגרים וכולנו בני
אדם ולכן מתקיים בנו מנעד נפשי שבו מפעמות שאלות של זהות
ושונות, שייכות וחריגות. ובמנעד זה כל הורה חש, כי ילדיו הם רק
מראות המשקפות לו עוד היבט בנורמליות או בחריגות הזהויות
פינתההורות