57 / 70
פסיכואקטואליה
57
שלו כהורה וכאדם. וכולם מאפשרים לו לשוב ולבחון את האמון
הבסיסי בעצמו, במשפחתו, ביציבות העולם שבנה לעצמו.
ואולי כאן עליי לסיים את השיטוט החופשי במרחבי מנוע החיפוש
בנקודת האמון.
שלי, במקום שבו ויניקוט סימן את ההתחלה,
הנקודה הארכימדית הזאת שעימה אנו יוצאים לעולם הרבה לפני
שהתבגרנו, ואותה אנו פוגשים שוב ושוב במהלך חיינו וביתר שאת
בגיל ההתבגרות. ואולי הריחוק שאני מפגין לעיתים הוא ההגנה
האישית שלי מפני בגידה באמון, ואולי הסיבה לכל המשיכה לקשר
ושיתוף היא ההכרה האישית שלי שבלי אמון שום דבר לא יצמח,
שאמון וקרבה הם מקור כל הטוב שייצרתי ועוד אייצר בחיי.
האם זו תמציתה של כל הדרמה של ההתבגרות? הדרמה שקמה
לתחייה בכל עבודה טיפולית וחינוכית עם מתבגרים, הדרמה שכל
הורהחווה בכל רגעשהואמאפשר לעצמו להיותעםחווייתההורות
שלו, אותה הסתירה המפורסמת בין תקווה לפחד, זו המצריכה,
בלשונו של הפילוסוף סרן קירקגור, "קפיצה של אמונה", ואולי שם
בקפיצה הזו שעימה התחלתי את דבריי טמונה כל הייחודיות של
גיל ההתבגרות. ההכרח לקפוץ אל הבלתי נודע של ההורמונים
המשנים את הגוף עד בלי די, של המיניות המסחררת את הגוף
והמחשבה, של ההכרה כי יש בכוחי לבחור וההכרה המקבילה,
שכל בחירה שלא אעשה כרוכה גם בסכנה עמוקה של אכזבה
ואובדן אמון. ובבסיס כל אלו - האם אני מבין לפתע שבעצם אני
לבד בעולם ובכוחי לעצב את גורלי לטוב ולרע?
אז מה למדתי מן הגיחה הזאת בין הזמנים? מה ניתן ללמוד
מהתנועה אחורה, קדימה והצידה על גיל ההתבגרות?
ראשית לכול, אני למד שיש בעבודה עם מתבגרים בכלל ובהורות
. כל עמדה,
למרחב הגדול של הספק
למתבגרים בפרט כניסה
ברורה ככל שתהיה, מסתירה גם את הספק שממנו נוצרה. כל
שלמות יכולה ללמד גם על מה שחסר וגם על מה שעוד צריך
להתווסף. לצד זאת גם ספקות יכולים להיות מוצא לוודאויות
אותנטיות שהמתבגר מבכר להשהות או מפחד להודות בהן.
הדברים אינם כפי שהם נראים!
ונדמה לי שככל שאנו מתקרבים יותר לצורך בעשייה או בהנעה
לפעולה, העובדה הזו, שדבר אינו כפי שהוא נראה, שדבר אינו
"פשוט" בעבודה עם המתבגר, יוצרת בלבול גדול. מה שניתן
להכלה מסוימת בחדר הטיפול, נהפך למעורר תסכול ואפילו
למכעיס עבור המורה בכיתה ולמטלטל ומפרק עבור ההורה. דומה
שהספק של המתבגר מדבק, והדרך של ההורה להתגונן כנגד כך
היא לעיתים להדוף כליל את הנכונות להיפגש עם הספק, לעיתים
לחפות עליו באמירות בוגרות, יודעות ומוחלטות, ולעיתים דווקא
להידבק בו ולהפגין בבלבול עז, חוסר ודאות ואף ייאוש מצמית.
הספקות
אם כך, לפגוש מתבגרים הוא פעמים רבות לפגוש את
הפנימיים שבתוכי, את הפערים הללו בין מה שנדמה לי שאני יודע
לבין התסכול העז והמכאוב הנלווים לידיעה שאני יודע רק לכאורה.
כך, שכאשר אנו עובדים עם מתבגרים, כאילו כולנו "אנשים בורחים
מבשורה".
עוד למדתי כי לפגוש מתבגרים פירושו גם לפגוש את החלק
המתאווה, הנרקיסיסטי, הכול־יכול, המשתוקק, האגואיסטי,
הבלתי מתחשבן שבתוכי, ובה בעת לפגוש את היפוכו המלא,
את החלק הקטן, חסר היכולת, הדחוי, המגעיל, הבלתי מווסת.
וגם אל מול החלקים הללו יכול עולם המבוגרים להגיב בתגובה
ובהיפוכה. ברצון לקרבה ומשיכה למתבגר ומנגד בחשש מדחייה
שלו ומתחושת דחייה כלפיו.
ודבר שלישי ואחרון הוא שפגישה עם מתבגרים מזמנת בנו
פגישה עם תנועה מתמדת, ובהקשר זה היא תמיד קוסמת ובה
בעת מעוררת חרדה גם עבורנו כהורים. עבודה עם מתבגרים
דורשת מצב של דריכות תמידית. רואים זאת היטב בכניסה
לכיתות בתיכונים, אולם נראה שהדריכות הזו גובה גם מחירים.
אני מתרשם, כי התנועה שמייצרים מתבגרים היא כה גדולה וכה
רבת תדרים, עד שהמערכות אינן מסוגלות להכילה. הדריכות
התמידית מתישה, הספק מכרסם והכלת הניגודים דורשת
משאבים כה רבים, עד כי המערכת חייבת לחלק את התנועה
למנות קטנות ולהחלישה. במובן מסוים נראה כי גם המתבגר
עצמו מסוגל לפגוש את עצמו רק במינונים מדודים אלו, לו רק
הייתה בידיו הבחירה. אבל, וכאן טמון פרדוקס נוסף, אי־אפשר
לזייף את התנועה הזו ולעיתים קרובות הניסיון להיות ולהתנהג
כמו מתבגר מתוך החלטה שלא לקבע את עצמך, שלא לזנוח
את התנועה התמידית הזו בתוכך, מייצרת עבור מתבגרים דווקא
סוג של בוז או חרדה. הם מזהים את הזיוף שבו כולם נעשים
למתבגרים באמצעות תזזיתיות, ניתוק וחיבור חסרי משמעות.
זה מביך, כאב וכפסיכולוג, להבין בדיעבד למראה תגובת ילדיך,
שלרגע ביקשת באמת ובתמים לעשות את הבלתי אפשרי,
ולחזור לגיל ההתבגרות אחרי שכבר נושלת ממנו.
ולסיכום, גם אני קפצתי בפניכם הקוראים קפיצה קטנה של
אמון והפקדתי בידיכם כמה מרגעי ההתבגרות שלי, ההורות שלי
והילדות שלי, מתוך ניסיון לשהות במבוכה. שיתפתי במחשבות
כמוסות יותר ופחות מחיי וניסיוני מתוך תקווה התבגרותית
המבקשת "שיראו לי" רק את מה שהייתי מוכן להראות, אבל
מבינה היטב כי בעצם ראיתם הרבה יותר ממה שביקשתי לחשוף,
או אולי לא ראיתם דבר זולת עצמכם. וגם אני, לצד החשש, מסיים
בתקווה, ומקווה שעם כל הפחד מחשיפה והפחד מן המבוכה
והחשש המוכר כהורה למתבגרים שלא "לחפור", הצלחתי בכל
זאת לעורר תקווה שעל אף כל הפחדים ניתן גם לצאת ולפגוש את
ההורה שבתוכנו, ועימו לצאת ולפגוש גם ילדים אחרים, מתבגרים
אחרים, הורים אחרים. ככלות הכול, אם לא הייתי מאמין בכך
ונימשך לכך, לא הייתי ממשיך ועושה זאת כל יום, מדי יום ביומו.
פינתההורות