34 / 68
2020
יולי
34
הפסיכולוגיה הבודהיסטית מציעה כי
אף פעם לא נוכל להיפגש עם העולם,
שכן העולם אינו קיים בנפרד מאיתנו
אין ספק כי נוח לנו יותר לתפוס את קיומנו כנפרד ועצמאי.
ההכרה בתלות המוחלטת שלנו ביצורים אחרים ובתנאי הטבע
יכולה להיות מבהילה למדי. חוסר תשומת לב קטנה של מהנדס
הבניין, והתקרה תתמוטט עלינו. הירדמות רגעית של נהג
האוטובוס, ונתהפך איתו לתהום. מספיק ברק אחד מדויק, סופת
שלגים אחת, סלע מתגלגל מראש ההר. ואולם, נדרשת כמות
רבה של אנרגיה כדי להמשיך ולהתעלם ממה שעמוק בפנים
מובן לנו היטב. לפי הפסיכולוגיה הבודהיסטית, ההתעלמות הזו
, להתעלם).
to ignore
, מהפועל
ignorance
היא הבורות שלנו (
לאסירים באופן מיוחד יש הזדמנות יקרת ערך לצאת ממעגל
הבורות. דווקא להם, שראו מקרוב כיצד מרקמי חיים שלמים
נפרמים ברגע כתוצאה ממעשה אחד שלהם, שמוסיף ושולח
אדוות לכל הכיוונים, כמו אבן שנוחתת בלב אגם. דווקא להם,
שהפכו תלויים לגמרי באישה שנטשו, שתעביר לחשבונם כסף
לסיגריות. במנהל האגף, שיאשר להם לקבל שוב ביקורים.
בוועדת השחרורים, שבחתימה אחת יכולה לקצר את מאסרם
בשליש. דווקא להם יש פוטנציאל גבוה להכיר ביחסי התלות
ההדדית ששולטים בכול, היכרות שעשויה אומנם לעורר אימה
רבה ברגע הראשון, אבל תחושה עמוקה של שייכות לאחר מכן.
מאחר שהתלות הזו, של הכול בכול, היא גם עדות לקשר עמוק.
לעולם הזה. לנשימה הזו. למרחב שסביב. היא עדות לחוסר
האפשרות לחיות בבידוד, אפילו בצינוק החשוך ביותר.
היבט נוסף של החוכמה קשור להכרה בהשתנות המתמדת של
הכול. בהבנה שדבר לא נותר כשהיה, ולא יחזור על עצמו. זה
כולל כמובן גם אותנו, אך איננו ממהרים לקבל זאת. ההכרה
בשינוי הבלתי פוסק - של גופנו, של עמדותינו, של אנשים בחיינו
- עשויה להיות מאיימת, מאחר שאנו מורגלים לשאוב ביטחון
מתוך תחושה של יציבות, שבראייה בודהיסטית היא תמיד
ובהכרח אשליה.
כמעט בלי לשים לב, אנחנו מסתובבים בעולם עם "כרטיס
ביקור" שמגדיר אותנו: גר פה, במקור משם, מזדהה עם אלה,
למדתי ככה, מוסמך גם לזה. מגדיר ובכך מקפיא את מה
שנמצא למעשה בשינוי מתמיד. אפשר להעביר חיים שלמים
מתוך הזדהות עמוקה עם כרטיס הביקור הדמיוני שלנו, בניסיון
מתמשך לשפר ולשפץ אותו. בקלות אפשר גם להתאהב בו.
מעולם לא פגשתי אסיר שהיה גאה בכרטיס הביקור שלו. בעיני
רבים מהאסירים, ובאופן טרגי, כנראה גם בעיני רבים מאלה
שאינם אסירים, הכרטיס שלהם מוכתם לעד.
אחד האסירים בקבוצה סיפר שאחרי השחרור הראשון שלו חזר
לדירתו באזור המרכז, אך לא הצליח להרגיש שם בבית. "זה היה
גדול לי מדי, ומרווח כזה, לא הצלחתי להירדם שם". במשך חצי
שנה היה יורד כל לילה לישון באוטו, בחנייה של הבניין. רק שם
הרגיש בנוח. ואחרי חצי שנה נתפס על עבירה נוספת וחזר שוב
לכלא.
הפסיכולוגיה הבודהיסטית מציעה לנו להיפטר מכל כרטיסי
הביקור שלנו. להתנער מכל מחויבות להמשיך להיות מי שהיינו.
לא סתם כצעד פרובוקטיבי, אלא כדי להיות בתואם ובהרמוניה
עם מציאות המשתנה ללא הרף. לא צריך להתאמץ כל כך
בשביל לעשות זאת. רק לשמוט את מה שאנחנו אוחזים בו -
בנחישות רבה אך מתוך אימה תהומית - ולבדוק מה נשאר. מי
אנחנו בלי כל הסיפורים שלנו על עצמנו? בלי העבר שלנו? בלי
מילים או מחשבות?
עבור אסירים באופן מיוחד, תרגולים אלו יכולים להיות עוצמתיים
לאין שיעור. הם עשויים לאפשר להם, אולי לראשונה מזה זמן
רב, להרגיש שייכים לקיום בעל משמעות שאינו בצילה של
העבירה שביצעו. להשתחרר לרגע מהכלא הפנימי שרבים מהם
שבויים בו, לא פחות מזה החיצוני. לאסירים יש גם את התנאים
האידיאליים לעשות זאת: כרטיס הביקור שלהם ממילא עצוב
ומכאיב כל כך, מייצר הדים עצומים של בושה ואשמה.
אנדרה מאלרו כתב כי "הביוגרפיה האמיתית שלנו עשויה מן
,1980 ,
הדברים שאנו מבקשים להסתירם" (מצוטט אצל גורי
). אצל אסירים, לעומת זאת, לא נותר הרבה להסתיר. בזמן
5 '
עמ
שהם עצמם סגורים במבנה בטון מחניק, הסודות האפלים ביותר
שלהם כבר מזמן משוטטים בחוץ בחופשיות. נדמה כי המציאות
העמידה אותם מול כל הסיבות האפשריות לצאת למסע כזה,
של גילוי פנימי, עמוק ובלתי מתפשר.