2020
יולי
30
למצוא משמעות בין כותלי בית הסוהר
מיינדפולנס בראייה בודהיסטית
תומר הרן
תומר הרן הוא פסיכולוג בהתמחות רפואית, מורה ליוגה ומנחה סדנאות מדיטציה ומיינדפולנס במסגרות שונות. מתרגל ולומד בודהיזם מעל לעשור.
[email protected]052-3257072
בשש השנים האחרונות אני לוקח חלק בפעילותה של עמותת
16־
מתנדבים שפועלים ב
25
השקט שבפנים, שכוללת כיום
בתי סוהר בארץ כמנחי קבוצות מיינדפולנס לאסירים. מאמר זה
נכתב מתוך חוויות שלי בעמותה, ומשולבות בו עדויות אמיתיות
של אסירים בבתי סוהר שונים בארץ שנאספו לאורך השנים.
לצד יתרונות רבים בתרגול מיינדפולנס, כמו הקלה בכאבים
), הפחתה במתח הנפשי ואף
Reiner et al., 2013
פיזיים (
Germer & Siegel
שיפור בתפקוד המערכת החיסונית (,
), עשויה להתפתח כתוצאה מהתרגול גם תחושה מוגברת
2012
). הרבה מזה קשור כנראה
Allan, 2015
של משמעות בחיים (
לחזרה הפשוטה לכאן ולעכשיו. המילה הפאלית שממנה תורגם
המושג מיינדפולנס על ידי ג'ון קבאט זין, מייסד המיינדפולנס
, שהשורש שלה קשור להיזכרות
sati
במערב, היא המילה
). ואכן, מיינדפולנס
Kang & Whittingham, 2010
או זיכרון (
הוא אימון בהיזכרות, והוא מציע לנו לזכור לשים לב לכל מה
שמתרחש באופן טבעי ברגע ההווה. ריחות, מראות, תחושות,
רשמים. להרפות ולאפשר לחוויות השונות לבוא וללכת מבלי
להזדהות איתן. לשם כך עלינו לוותר לרגע על הניסיון הכואב,
ופעמים רבות חסר הסיכוי, לשנות את המציאות, להתגונן
מפניה, להתנגד לה.
לעיתים קרובות מדי אנחנו מנתקים מגע, בשלל דרכים
וטכניקות, מהחוויה הנוכחת ברגע מסוים. בעיקר כשהיא
מכאיבה או מאיימת. מבלי לשים לב, אנחנו נוטשים את הכאב,
ובורחים. לפייסבוק, למקרר, לכוס קפה. או לחילופין, למחשבות
אחרות, לניסיונות נואשים להבין או למצוא פתרון. וכך נותר
הכאב מיותם, לא מטופל, ופעמים רבות הוא ישוב ויופיע, ביתר
שאת, בזמן אחר או בצורה שונה. מנגד, תשומת לב לחוויה
הנוכחית וקבלתה כפי שהיא, מביאות עימן לרוב איכות מיטיבה
ומרפאת.
ואולם, במציאות האנושית מלאת המורכבויות והקשיים, נוכחות
מלאה ברגע ההווה אינה תמיד מעוררת משמעות. ההווה עשוי
להיות מכאיב ומעורר חרדה, גם אם מקבלים אותו כפי שהוא.
כמו שתינוק יכול לצרוח גם בזרועות הורה נוכח ומנחם.
כל זה נכון אף יותר בתוך כותלי בית הסוהר. האוויר הדחוס,
הצפיפות, הסירחון והרעש הבלתי פוסק של צעקות ודלתות
נטרקות, הם רק קצה הקרחון של הקשיים שמצפים לאסירים
בכלא. גם כשהם מצליחים להתעלות מעל לרעש ולחוסר
הנוחות ולהתבונן פנימה, רבים מעידים על תחושות קשות של
בושה, אשמה וייאוש. אסירים רבים מספרים כי הקושי הגדול
ביותר שלהם בכלא נובע מהכאב על המשפחות המפורקות
שהשאירו מאחור, לעיתים תחת חובות כבדים, ובמיוחד על
הילדים שגדלים בלעדיהם. שובל ארוך של סבל וכאב. א', אחד
האסירים שהשתתפו בקבוצה, אמר פעם: "אתה מבקש מאיתנו
להתחבר לרגע הזה, אבל אם היית יכול להיכנס לי לראש
ולראות מה יש ברגע הזה, גם אתה היית בורח ממנו".
"אתה מבקש מאיתנו להתחבר לרגע
הזה, אבל אם היית יכול להיכנס לי לראש
ולראות מה יש ברגע הזה, גם אתה היית
בורח ממנו"
אין ספק כי קשה יותר לפתח מודעות כאסיר בבית הסוהר,
בו "הכאן והעכשיו" לעיתים כמעט בלתי נסבל, ובמיוחד עשוי
להרגיש ריק ממשמעות. עבור אסירים רבים, תקופת המאסר
נחווית כקטיעה פתאומית של רצף החיים. שבר עמוק על
ציר הזמן. מרבית המקורות שמהם בני אדם מפיקים לרוב
תחושת משמעות נלקחים מהם ברגע. המשפחה, הילדים,
מקום העבודה. וגם הים והשמיים וגינת התבלינים. אחרי אחד
התרגולים סיפר ח': "אומרים שהיום זה היום הכי קר בשנה. כל
המדיטציה חשבתי רק על הבת שלי. אם היא לבושה מספיק חם
ואם יש מי שידאג לה".
לאורך השנים הבנתי כי שילוב של שלושה גורמים הוא שהופך
את מצוקתם של האסירים לקשה כל כך. הראשון קשור לחיים
שהשאירו מאחור. קשה לדמיין את הכאב של אנשים שאיבדו




