32 / 68
2020
יולי
32
לקבוצה, ובמבטו הקשוח מייד עורר בי דריכות רבה. במשך
מפגשים רבים היה ציני וספקן כלפי המדיטציה וכלפיי. הוא לא
הסתיר זאת ממני. כמעט בכל מפגש היה מתלונן על משהו או
עוקץ אותי, לרוב בשנינות רבה, וגורר אחריו הדים רבים בקבוצה.
"אל תיעלב, אבל אתה נראה לי אשכנזי מבית טוב כזה, איך
תבין מה זה מוח של מכור?". הוא היה נשכב כשביקשתי לשבת,
פוקח עיניים כשביקשתי לעצום וקושר לשני אסירים את שרוכי
הנעליים זה לזה בזמן המדיטציה. הליצן של הקבוצה.
ואולם, ממפגש למפגש הצליח ב' להתמסר יותר ויותר לתרגול
המדיטציה. הוא התחבר במיוחד להנחיה לראות את כל החוויות
ומצבי הרוח כאורחים זמניים שבאים והולכים, ולנסות להיות
בעל הבית שמארח את כולם בחמלה. הוא שיתף אותנו בילדותו
הקשה והטראומטית, וברגשי הנחיתות שרודפים אותו מאז,
אותם הצליח לראות, לרגעים, כאורחים בלבד.
בהדרגה הוא הפך לכוח חיובי מאוד בקבוצה, זה שאפילו רק
בשבילו שווה להגיע. אם אחד האסירים נותר בתאו ולא הופיע
למפגש, הוא היה הולך ומביא אותו אלינו, בקלות שעד היום
מדהימה אותי. לא תמיד קל להוציא מהתא אסיר סרבן. "קום
קום, צא מהמיטה, הבנאדם בא במיוחד בשבילנו, קום, תן כבוד".
כולם צייתו לו באופן מופתי.
הדרך הבודהיסטית מציעה כי אנו שייכים
באופן בלתי נפרד למארג חיים אינסופי
של קשרים הדדיים. זאת לעומת התפיסה
הרווחת של העצמי כנפרד משאר העולם,
תפיסה שאסירים רבים נוטים להחזיק בה
כמו שקורה פעמים רבות, זכיתי לפגוש אותו בקבוצה יום לפני
שחרורו. כשהסתיימה הקבוצה, ביקשתי להחליף איתו כמה
מילים בפרטיות. אמרתי לו שהוא נכנס לי ללב, ושיש לו בעיניי
איכויות של מנהיג. לא האמנתי כשראיתי דמעות בעיניו.
בהמשך לדברים אלו, חשוב להבהיר כי חמלה כלפי אדם אינה
ודאי שלא לתמוך בהם. למעשה,
ּ
מחייבת לקבל את מעשיו. ו
מתוך חמלה אפשר להרחיק אדם מהחברה. החמלה במקרים
אלו, תהיה גם כלפי החברה, שעשוי להיגרם לה סבל, וגם כלפי
האדם עצמו, שלפעולותיו יש תוצאות הרסניות גם עבורו, והן
מטפחות בו את האטימות ואת עיוורון הלב. כמו שהמים חורצים
נקיקים בין הסלעים, שהופכים עם הזמן לוואדיות ולנחלים, כך גם
תודעתנו נצרבת ונחרצת על ידי כל פעולה שאנו עושים. הדרך
הבודהיסטית, אם לומר הכול בקצרה, מגנה מעשים ופעולות, אך
לא בני אדם.
תרגול חמלה
תרגול של חמלה קשור בראש ובראשונה ליכולת לשאת את
סבלו של האחר יחד איתו. לשם כך לא צריך לחכות לאסון.
הסבל נמצא בנו וסביבנו כל הזמן, כפי שמציעה האמת הראשונה
). אנחנו חולים, מזדקנים,
Van Gordon, 2015
שלימד בודהא (
כואבים. נפרדים כל הזמן מאנשים, מחפצים, מחלומות. אנחנו
לא מקבלים את מה שרצינו, ונאלצים להסתפק במה שלא רצינו.
ואין לנו שום דבר יציב להיאחז בו. משפט בודהיסטי מוכר מתאר
את החיים שלנו כשבריריים כמו גרעין שניצב על סיכה.
אסירים לעיתים מבינים את האמיתות הללו טוב יותר מאחרים.
דווקא הם, שנוסף להתמודדות עם הסיפור האישי והכואב
שלהם נאלצים לפגוש מקרוב, ללא שום פרטיות ומרחב, גם את
המצוקה היומיומית של אסירים אחרים שחיים לצידם, דווקא
הם מסוגלים לפתח ערנות ורגישות רבה כלפי צורות שונות של
סבל.
י', אסיר שהשתתף באחת הקבוצות, חזר אלינו מלילה בבית
מעצר, בדרך לדיון בבית משפט. אלו לרוב ימים קשים במיוחד
עבור האסירים, שמעבירים שעות רבות בזינזאנה הדחוסה
והחנוקה, במסע שלעיתים אורך יותר מיום אחד, וכולל עצירה
ללילה בתא מעצר צפוף עם אסירים רבים שאינם מכירים. י'
סיפר שהחליף שם סיגריות בשביל ארוחת צהריים חמה. עוד
לפני התרגול הוא עצר אותי ואמר: "אני חייב לספר לך מה
היה לי אתמול: שכבתי שם בתא המסריח הזה על מיטת עץ
שבורה, אפילו בלי מזרן, עם עוד איזה שבעה אסירים, והתחלתי
להתמרמר בלב על כמה מגעיל פה. ואז קפץ לי לראש מה
שדיברנו על חמלה, ופתאום ברגע ראיתי את כל הסְבלים של
האנשים סביבי. ההוא משתעל, נראה חולה. ההוא צועק החוצה
ואף אחד לא עונה. ההוא מתהפך מצד לצד, נראה שמשהו כואב
לו. ראיתי אפילו אחד בוכה בצד, בלי קול. הייתי לפני זה כל כך
עסוק בסבל שלי שלא שמתי לב אליהם. פתאום הבנתי שכולנו
בזה ביחד. כולנו סובלים פה. וברגע נהיה לי הרבה יותר קל".
סיבה נוספת לפוטנציאל הגבוה של פיתוח חמלה בקרב אסירים
קשורה להיכרותם העמוקה והאינטימית עם זרעי הרוע וההרס
שקיימים בהם עצמם. הם מכירים היטב במוגבלותם ובחולשתם,
יותר מרבים אחריםשהכרתי. קשה למצוא בהם ולו שביב קטן של
יומרנות או התחסדות ביחסם לעצמם ולחייהם. לאחר שנתפסו
ונכלאו ונמצאו אשמים, הם אינם יכולים עוד לשקר לעצמם
ולהיות בעיני עצמם מה שהם לא. דרך עיני הסוהרים הם רואים,
יום אחרי יום, השתקפות כואבת של דמותם, ותזכורת לעבירה