37 / 68
פסיכואקטואליה
37
המספרים (מתים־חולים־מונשמים) והדוברים בעלי התארים
הופכים לכוח השולט בגוף - ובגופים. תחת מראית עין של ידע
משליטים סדר חדש, סדר של הימנעות. זה לא סדר של שמירה
מיטיבה עם הגוף, כמו למשל המלצות על איך להשתמש בו נכון,
איך ומה לשתות, כמה ללכת בטיולים תחת השמש. לא, ההוראה
סוגרת את הגוף, שומרת אותו נעול, שלא יהיו גופים מסתובבים
חופשיים. סדר כללי שבו כולנו אחד, והטוב הוא טוב לכולם.
מחיקת האישי הסובייקטיבי תחת שלטון של רפואה מניעתית
כללית.
כשהמגמה היא לשלול, הסובייקטשמרשה
לעצמו להיות בור, שמרשה לעצמו מועקה
ורוצה לדעת מה נכון לו כסובייקט, מבין
שכדאי להקשיב מעבר למה שנאמר
האימה לדעת שלא יודעים
לאקאן לימד אותנו שכשהאמת מכוונת אל הממשי, וכשאנחנו
רוצים לדעת ולהסביר באמצעות הכלים של השפה והחשיבה
את המכות הממשיות שנחתו עלינו, תמיד נוכל לומר רק חצי
אמת, והאמת הזאת רק יכולה לשקר. על הממשי לא ניתן לדעת
את הכול וגם לא ניתן לומר את הכול. אנחנו מדברים, והדיבור
. האימה מלדעת את מה שעדיין
ואמונות
מעלה פירושים, שמועות
לא ניתן לדעת היא שמובילה לאמונות.
על ההבדל בין שלילה להכחשה
אחת הדרכים להתמודד עם האימה לדעת היא דרך ההכחשה.
בהכחשה התודעה נמנעת מלקלוט את המובן של המתרחש ואף
את המתרחש עצמו. לא רואים ולא שומעים. ההכחשה מסוכנת
כי הסובייקט לא יכול להתכונן בעיניים פקוחות לסכנה והיא גם
מבודדת אותו מהחברה והקהילה.
שונה הדבר בשלילה שהיא בשיח. בשביל לשלול, צריך לשלול
משהו, לדעת משהו, ואז לשלול אותו. בגלל זה פרויד לימד אותנו
"לא"
במאמר שלו על השלילה שיש הרבה ידע בשלילה, שה
מבקרים את סבא וסבתא בשביל להציל
לא
חושף חלק מהאמת: "
" אותם בבדידות. השלילה מעוררת אי־
משענים
אותם". כלומר, "
נחת כי היא חושפת את האין אונים של הדובר מול המוות, שלא
.
חושב לנצח את המוות
יודע באמת להגן, אבל ככה
,
כשהמגמה היא לשלול
יוצאים ליותר ממאה מטר מהבית":
לא
"
שמרשה לעצמו להיות בור, שמרשה לעצמו מועקה
הסובייקט
להקשיב מעבר
ורוצה לדעת מה נכון לו כסובייקט, מבין שכדאי
, עם האוזן השלישית.
למה שנאמר
שלילת החופש של הגוף הפרטי־פרטני חושפת את השבר. אם
יודעים", ומי שנותן את
לא
כולנו מסוכנים ומסכנים, אז "עדיין
לא־
ההוראות לא יודע. אם כולנו תחת מצב חירום בשלילה:
, אם כולנו תחת דיכוי, העיקר הבריאות, אז כנראה
אסור־אין
שהשיח הרפואי לא בהכרה.
כשפוחדים למות הנטייה היא להזדהות עם כל האמיתות
שנותנות אשליה של הבנה והסבר. האימה מלדעת, והמועקה
מול מה שלא ניתן לדעת, מוסרת כוח מהפנט ל"יודע", וכולם
נתקפים שיתוק, קיפאון, חרדה אובססיבית וציות, ומאבדים את
כושר הניווט.
ומהצד השני של האימה לדעת, ישנה, התשוקה לדעת.
התשוקה לדעת היא המניעה את התהליך הפסיכואנליטי של מי
שרוצה לדעת על ידע שמונח לו (ידע לא מודע שיתגלה לו), היא זו
שמניעה כל תהליך של חקירה, והיא צריכה את כל הזמן שנחוץ.
התגלית מגיעה אל הסובייקט, לא הסובייקט מגיע אליה.
הוא העביר את הסמינר
1974־
לאקאן מזמין אותנו להיות בורים. ב
("הלא־פתאים טועים־משוטטים", תרגום
Les non-dupe errent
של א"ג). זה בעצם משחק הומופוני עם "שמות האב", סמינר של
:1974
לאקאן שקדם לסמינר של
Les non-dupe errent | Les noms du pere
שתי הכותרות הללו נמצאות ביניהן במתח דיאלקטי.
האב, שמייצג את האחר הגדול הכוחני ששומר על הסדר, השפה
והחוק, חי במתח דיאלקטי עם הבורות של המשוטט, של התוהה,
של התם ששואל שאלות ועדיין לא יודע, לא מבין ולא קונה את
מה שמסבירים לו. לאקאן מלמד אותנו להיות סובייקטים שתוהים
ומשוטטים על מנת לגלות את הידע שקיים מעבר למה שיודעים,
ולא להבין יותר מדי מהר.
אלו שמשליטים משמעת של סדר חדש
עם איסורים, קנסות, איומים ודיכוי להמון
המבוהל, פוגשים המון שרוצה להאמין
הלא־ידוע הוא ידע שמתגלה. מתגלה כבשורה למי שמסוגל
לשאת את המועקה של האניגמה. למרות המומחים והידע
הממסדי, הסובייקט רוצה לדעת עוד. לשם כך נחוצים אורך רוח
ואומץ להתעורר מהסוגסטיה.
הפסיכואנליטיקאי מזמין לאסוציאציות חופשיות בשביל לגלות,
אם מעיזים לדבר בלי להבין מה שאומרים. כל מטופל שמוכן
להיות באנליזה, האנליזנט, יודע שיש מידה של מועקה לקראת