39 / 68
פסיכואקטואליה
39
וכאן קיים עוד מתח דיאלקטי:
ללשון
בין הרישומים הלא מודעים הוותיקים, שלאקאן קורא להם
), ישנם כאלו שלפעמים מחפשים לשחזר את העבר
lalangue
(
בעתיד במעגל סגור של חזרתיות. כמו מסמני אדון, הם שולטים
בבחירות של הסובייקט. המסמן מלחמה נגד הנגיף, למשל,
שריטות
מאוד אפקטיבי.
מצלצל מוכר, ובשביל אדוני השיח זה
מטראומות, קוצים ורסיסים שנאספו בתאונות החיים, עקבות
מנמיות (פרויד), אלו יכולים להיות בגוף בשר של כל תא ותא של
ה"גוףרוח", מהדהדים עם השיח העכשווי.
ומצד שני, אפשר לגלות סימנים חדשים, מפתיעים - יצירה
של תגובה אחרת, שכמו אותיות מפתיעות, תווים סינגולריים
מאפשרים המצאות ותגובה של היוצא מהכלל, יצירה חדשה.
ההמון מחפשאת הידע אצל האחר. והאחר
לא מאכזב, הוא עושה מראית עין של יודע,
וכך סותם את החור של מי שחרד למות
החסר כמניע
במרכז הקשר הבורומאי נוצר חלל, כלומר חור מבורך, שם
לאקאן ממקם את האובייקט א, המצאה שלו שמתבססת על
המושג של האובייקט האבוד של פרויד. זהו אובייקט שאפשר
לזהות כחָסר, והחֶסר הזה מניע. זה מה שמניע את כל הפרופלור
החי: האובייקט א הקטן, האות א, האיקס, הנעלם האניגמטי -
האובייקט האבוד שהוא החסר־שיש, חסר בהווייה שמהווה את
הסיבה לתשוקה שמתחדשת וממציאה.
כל החיים הם למעשה חיפוש אחרי הנעלם, ואובייקט א קטן מניע
כיוון, ציפייה ותקווה להשיג אותו, למרות שלא כל כך יודעים מהו.
הוא לא אובייקט עם ערך חלופי או ערך שימושי, הוא שווה בשביל
הוא המשמע־אות שלו.
הסובייקט,
שלו. "האות א", האות שתהיה
המשמע־אות
לכל אחד יש את
חלק מהשם, משמו, השם שהסובייקט יוצר לעצמו.
השםשבמהלך החיים הסובייקט יוצר לעצמו הוא העמדה האתית
שלו לחיים ולאירועים שהם גם טראומה וגם הזדמנות. והמעשים
שלו, היצירה שלו, ההחלטות שלו, המשמע־אות הסינגולרית שלו,
הם (וזה מתגלה בדיעבד), התגלית שמזהה אותו.
. והסובייקט הולך אחרי האותות בלי
מאותות
התגלית הזו בנויה
והמשמע־אות מתגלה
לדעת בדיוק למה, כמו תחושת בטן.
לסובייקט, אם הוא מעז לעשות אקט.
, אם הוא פועל באופן שאי אפשר לחזור ממנו,
אם הוא מעז לחיות
אקט חציית נהר הרוביקון על ידי יוליוס קיסר בדרכו לעיר רומא
היה הצהרה על כוונתו שלא לכבד את החלטת הסנאט להדיח
אותו מתפקידיו, ואכן, לאחר שניצח את המצביא הרומי פומפיוס,
יוליוס קיסר השתלט על רומא.
הסובייקט יוליוס חצה את הרוביקון.
יש מעשים שאין מהם חזרה, אותות שחייבים לשמוע ולעשות
כדי שתהיה משמע־אות לחיים.
הסובייקט מתגלה במעשה ולא במחשבה. רק בדיעבד הוא
ידע על משמעות האקט. אפשר לדעת את ערך האמת של מה
שנעשה בדיעבד, רק אחרי הניווט בים הסוער, כשמגיעים לנמל
בטוח, רק אחרי חציית האירוע בעיניים פקוחות. לחיות או לא - זו
תופעת הלוואי של האקט. בדיוק כמו שהריפוי הוא תופעת לוואי
של האנליזה.
, שהוא לא המון. האקט הוא תמיד
לסובייקט
האקט הכרחי
מחתרתי, שובר קונבנציות. הגוף של הסובייקט מתנגד להאמין
לשיח של המונח לידע שלפעמים גורם לליקוי תבונה. מסרב
לאמיתות המקובלות, הדעות הקדומות המגיעות מהידע
המקובל.
השם שבמהלך החיים הסובייקט
יוצר לעצמו הוא העמדה האתית שלו
לחיים ולאירועים שהם גם טראומה
וגם הזדמנות. והמעשים שלו, היצירה
שלו, ההחלטות שלו, המשמע־אות
הסינגולרית שלו, הם (וזה מתגלה
בדיעבד), התגלית שמזהה אותו
ההופכי
כשסובייקט מעז לעשות מהפך, הוא בעצם הולך עם
של המסר שקיבל מהאחר. ההופכי אינו בהכרח "נגד" או "מרד",
ההופכי הוא הצד השני של השיח.
זו האתיקה של הסובייקט, להמתין לאותות על פי ההוויה.
) מכנה "גניוס"
Giorgio
Agamben
הפילוסוף ג'ורג'ו אגמבן (
, מהמילה גנים, גנטיקה) את האל המוליד והשומר על
genius
(
,)
genius
כל אחד מיום הולדתו. זאת הברכה שמובילה לגאונות (
מתנה מפתיעה, אינטימית ואישית, שבאופן לא מתוכנן מקרבת
את האושר למי שלוקח סיכון ומרחיק את המבט מההווה. זו אות
ממשית נוכחת שמתגלה בתשוקה.
אבל רק לפתאים, לתוהים, למשוטטים שלא מזדהים עם