36 / 68
2020
יולי
36
משמע־אות החיים
אנה גלמן
אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאניאנית. מנהלת שותפה במרכז אכוונה: אבחנה והכוונה ליחיד במשפחתו ובסביבתו.
[email protected]050-5401253 .
" של השדה הלקאניאני הבינלאומי
ENCORE
חברה בפורום "עוד
זיגמונד פרויד, במאמרו "מחשבות לעת מלחמה ומוות" משנת
), כותב
66 '
("תרבות, דת ויהדות", הוצאת רסלינג, עמ
1915
): ׳האדם חייב להפליג,
Hansa
"מהדהדת אמרתו של הנסה (
לחיות אינו חייב'", ופרננדו פסואה, המשורר הפורטוגלי, שיחק
עם משפט זה בשירו.
נזכרתי במילים אלו עם תחילת תקופת הקורונה, כאשר איום
המחלה וההודעה על מספר המתים בחדשות שעה אחרי שעה
הצליחו להחדיר פחד מוות. הרי מתו, באמת מתו, והנכחת המוות
בהחלט שכנעה להיזהר, אבל גם נוצרה פאניקה. חרדה מאי־
מחוסר הוודאות.
ידיעה,
הרי הכרחי "לחיות", העיקר לא לחלות, ולמען מטרה זו מתגייסים.
"זאת מלחמה, וננצח בה", אומרים לנו. אבל, מכיוון שהאויב שקוף,
משרד הביטחון, כן, לא משרד הבריאות, הוא שהתגייס להציל את
ההורים המבוגרים שבלית ברירה נכנעו, התחשבו בחרדה של
הילדים והסכימו לבידוד שהחדיר בתוכם גם מועקה, גם חרדה
וגם בדידות.
כ"ישות־לקראת־המוות" ברור שלא קל להשלים עם הסופיות
ועם המושג בת־תמותה. אנחנו לא רוצים למות למרות שהאדם
יודע שהוא סופי. זה נכון במיוחד אצל בני השמונים והתשעים
שהם "ישות־מול־המוות".
ברגע שיוצאים למלחמה כדי לנצח את המוות, כל אמצעי מוצדק,
אין יוצא מהכלל, והסובייקט שוכח איך לנווט בעצמו. סגר־עוצר־
מרחק־ניתוק־בידוד - כל אלו התקבלו בכניעה כי אין מנוס מול
ממסדי
שיח
הכוח העליון של הנגיף, ובעצם, מול הכוח העליון של
על הנגיף, והאזרח המבוהל מאבד את עצמו כסובייקט עם שיקול
דעת, נופל לסוגסטיה, להשאה, וגם מְפחד להפוך לחשוד ברצח
אם יצא מעבר לגבולות חצרו כדי להטיב עם עצמו. לסובייקט
שוויתר על הניווט לא נותר אלא להיכנע ולהיכלא.
"איפה את חיה?" שאל אותי הירקן כשלא הבנתי למה כולם קונים
כמויות של אוכל וביצים ונייר טואלט. ומכיוון שלא הבנתי את
ההיסטריה הוא חידד לי את המידע כי נראיתי לו בורה: "עוד מעט
יתחילו למות אנשים פה ואז תביני".
לסובייקט שוויתר על הניווט לא נותר אלא
להיכנע ולהיכלא
מהר מאוד התחילה תופעת המסיפיקציה תחת הסיסמה "להציל
חיים!" וכתוצאת מזריעת הפאניקה הפכנו למספרים בתוך המון
האוכלוסייה, ולמען מניעת הידבקות במחלה הנחיתו הימנעויות.
הסובייקט שעדיין הצליח "להרגיש סובייקט במועקה", חיפש
את הדרך ליצור פתרון משלו, לאשר לעצמו לנווט. אבל אם הוא
נאלם ונדם, הוא נעשה משותק וחרד מול כל האיסורים. כך נעלמו
הסובייקטים שלוקחים אחריות אקטיבית לנווט עם תושייה.
בסמינר "עוד" לאקאן מתייחס לשלוש תאוות: אהבה, שנאה
). אהבה ושנאה שזורות זו בזו, מתחלפות
ignorance
ובורות (
ביניהן כמו שני צדדים של אותו המטבע. הבורות גם היא תאווה,
שנמצאת בתנודה מתמדת, מטוטלת שנעה בין הצד של האימה
לדעת, לצד של התשוקה לדעת.
כתוצאה מהאימה לדעת, הסובייקט שאינו רוצה לדעת נוטה
להאמין לנאמר. להאמין בידע שמייחסים למי שמתמקם במקום
של בעל הידע ובעל הכוח, "הנקראים מומחים". המדע של
לנווט זה הכרחי
״למלחים בעת העתיקה היה משפט מפואר:
לנווט זה הכרחי, לחיות לא״
אני רוצה לאמץ לעצמי את רוח המשפט הזה
עם שינוי צורה
להתאים אותו למי שאני:
לחיות לא הכרחי, ליצור כן...
- פרננדו פסואה (תרגום חופשי)