33 / 68
פסיכואקטואליה
33
שביצעו. דווקא מתוך היכרות אינטימית עם הכאב והסבל
בחייהם, הם עשויים לחוש ביתר קלות חמלה כלפי מצוקתו של
אדם אחר, ולפגוש אותו ללא בהלה ומתוך ענווה רבה. משפט
זן מטריד אך מעורר מחשבה אומר כי "עד שלא גנבת פת לחם
מפיו של רעב, אתה לא בן אדם". מבחינה זו, אסירים יכולים
להיות מורים גדולים.
חמלה כלפי אדם אינה מחייבת לקבל את
מעשיו... מתוך חמלה אפשר להרחיק אדם
מהחברה... הדרך הבודהיסטית... מגנה
מעשים ופעולות, אך לא בני אדם
ואולם דווקא אסירים, שמציאות חייהם רוויה בסבל מכל כך
הרבה סוגים, לא תמיד ישתכנעו בקלות לפתוח את הלב בפני
כאב של אדם אחר. "אתה מדבר איתנו על חמלה, על להרגיש
סבל של אנשים", אמר פעם א'. "תאמין לי שאני יש לי מספיק
סבל משל עצמי. לא צריך עוד". גישה זו רווחת לא רק בקרב
אסירים, ובעיניים בודהיסטית היא משקפת אשליה טבעית אך
מסוכנת. כאילו מגע עם סבל של אחרים מסוכן לנו. בא על
חשבוננו. מידבק.
אולם בחינה מדויקת יותר של הדברים חושפת מערכת קשרים
אחרת לגמרי. באופן פרדוקסלי, המוכנות לפתוח את הלב בפני
כאבו של אחר מיטיבה גם לאדם עצמו, שכן חוויית החמלה היא
חוויה של חיבור, של שותפות עמוקה לדרך, של משמעות. מכאן
כי לא קיים בעולם מעשה שיהיה טוב לאדם אחד אך רע לאדם
אחר, ולהפך. יש מארג חיים אחד, וטובת החלקיק הקטן ביותר
שבו היא טובת הכלל.
באחד המפגשים ביקש אחד האסירים לכבות את האור לפני
תחילת המדיטציה. סירבתי לבקשה, והסברתי שאיני מעוניין
שיירדמו בזמן התרגול, תופעה שמוכרת למתרגלים רבים גם
כשהאורות דולקים, ותמיד מהווה אתגר בקבוצות בכלא. אבל
באותו יום התערב ח' ואמר: "אני חייב להגיד לך שאני רואה
את זה אחרת. קח לדוגמה את ו' ואת מ', אני ישן איתם בחדר
אז אני רואה אותם כל לילה מתהפכים שעתיים מצד לצד, לא
מצליחים להירדם, אין להם שקט. אתה יודע מה זה בשבילי
לראות אותם מתמסרים אליך ככה, נרדמים פה כמו תינוקות
תוך כמה נשימות? בעיניי זה שווה הכול". שתקתי לכמה רגעים,
ואז הודיתי לו על מה שאמר וכיביתי את האור. ו' ו־מ' אכן נרדמו
כמו תינוקות, ועוד המשיכו לישון כשסיימנו לתרגל. הבטתי
בהם מלא גאווה.
המוכנות לפתוח את הלב בפני כאבו של
אחר מיטיבה גם לאדם עצמו, שכן חוויית
החמלה היא חוויה של חיבור, של שותפות
עמוקה לדרך, של משמעות
כנף החוכמה
זו לא החוכמה שעליה אנו מורגלים לחשוב. זו חוכמה שקשורה
לתפיסת המציאות שלנו, ובאופן ספציפי יותר, להבנה עמוקה
של רשתות הקשרים הסבוכות שפועלות בה. היא מספרת לנו
שאין דבר בעולם שקיים בזכות עצמו, שקיומו אינו תלוי באופן
מוחלט בגורמים אחרים, שמצידם תלויים אף הם בקיומו. אין
דבר בעולם שחומק, ולו לרגע, מרשת אינסופית של השפעות
הדדיות.
קל להבין זאת כשמסתכלים על הטבע, למשל. הדבורה יונקת
צוף מהפרח, וכך אבקנים נדבקים אליה ומופצים דרכה הלאה.
הדבורה והפרח תלויים זו בזה. מערכת הקשרים הזו ברורה לנו
ואנו מקבלים אותה ללא היסוס, ואולם כשזה נוגע אלינו קשה
הרבה יותר לראות זאת. אנו מתעלמים, למשל, מהעובדה
האקולוגית הפשוטה, שאם כל הפרחים ינבלו והדבורים ימותו,
סביר כי נמות גם אנחנו, איתם.
החוויה האנושית הרווחת, אם כן, היא חוויה של נפרדות. של
קיום בתור ישות עצמאית, שרק לעיתים נפגשת עם העולם.
ואולם, הפסיכולוגיה הבודהיסטית מציעה כי אף פעם לא נוכל
להיפגש עם העולם, שכן העולם אינו קיים בנפרד מאיתנו
.)
Payutto,1994
(