38 / 68
2020
יולי
38
כל פגישה, "כי לא יודעים מה ידבר" הלא מודע, אניגמה. זה
הכרחי "להיות שוטה" כדי שהידע שמונח אצל הסובייקט יתגלה.
לשם כך כדאי להמתין לרגע של האינטואיציה, לתגלית, לחכות
לטעות, לחלום, להקשיב לפליטת פה של מי שמדבר, של מי
שנואם ומסביר לנו עם מספרים ועקומות כדי להישמע מדויק.
הנגיף הממשי מגיע כסטירת לחי משפילה ומאיימת, ובעצםשופך
עלינו רעל, וזה מגיע דרך מגע אנושי. המכה מאיימת על ה"ביוס"
(החיים הטבעיים, הביולוגיים, שבין להיוולד ולמות), וה"פוליס"
מגיבה והופכת את האירוע למלחמה עם אויב שחייבים לנצח,
"להיות בסדר או בסגר..."
יש אי־נחת... בתרבות... אבל מכיוון ש"אין לדעת עדיין", חשוב
שנשמור לנו את הזכות לבורות, להיות תוהים.
ואז פונים למדע, פונים למנהיג, לפילוסוף התורן, לפרשן, לחכם,
למי שיודע ושמוכן להיות שליט או נביא של ידע. אך אלו אינם
יותר ממראית עין. אלו שמשליטים משמעת של סדר חדש
עם איסורים, קנסות, איומים ודיכוי להמון המבוהל, פוגשים
המון שרוצה להאמין. כפי שהיה כשהיינו ילדים ורצינו להאמין
שלהורים שלנו יש ידע על איך מנצחים את הרעים, ושאם הם
מענישים אותנו הם בטח צודקים. ההמון מחפש את הידע אצל
. והאחר לא מאכזב, הוא עושה מראית עין של יודע, וכך
אחר
ה
סותם את החור של מי שחרד למות.
ב"פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" הסביר לנו פרויד איך
ברגעים של מצוקה כל יחיד מחפש להזדהות עם מי שיודע, עם
עם המנהיג (צבא, דת, משרד הבריאות). נראה
האידאל של האני,
שקל יותר להיות המון בשביל לא להרגיש לבד, גם אם מדובר
בהמון בבידוד, עדיין הוא המון שמאמין ביחד. ההמון כבר לא
שומע לתחושות שלו, גם לא לגוף שלו. אין לו גוף. הוא מקשיב
להנחיות, הוא מתחנן לקבל הנחיות, להיות בסדר, להיות "ילד
טוב" לפי הדמיוני, הפנטזמה והאמונה של הכלל, אמונה בפיקציה
השולטת.
ידען ומומחה, באותו הרגע נשמט הסובייקט.
אני אידאל
וכשיש
בדיאלקטיקה של האדון והעבד, הגל ידע שהעבד פוחד למות.
וכשהעבד פוחד למות אפשר לשעבד אותו, לנהל אותו, לסגור
אותו, לדכא אותו בשביל להציל אותו. מצילים אותו ממוות,
ומוציאים אותו מהחיים.
משמע־אות החיים
האם לקיום שלנו יש משמעות? לאקאן מדבר על "קיומנו
הטיפשי", על כאב הקיום, על זה שלא ניתן לנבא את ההחלטות
האפלות של ההוויה. הבל הבלים.
אנחנו נשלחים לעולם הזה ונוחתים בשלולית השפה של אחרים,
באמבטיה של השפה שלהם ושל המסרים והמוסר שקודמים
להגעתנו, המבטים והאמירות והתשוקות של האחר. האחרים
האלו הופכים להיות משמעותיים במיוחד כי הנולד תלוי בהם
בשביל לשרוד, בשביל לא למות, בשביל להיות קיים. הם מאוד
יקרים וחשובים כי הם מאוד רצו שהוא ייוולד, ואולי גם כי זה לא
בטוח שהם רצו שהוא ייוולד.
קיומו של הנולד נקשר לקיום של האחרים בהתחלה, ולאט לאט
הוא רוקם כסובייקט את מה שלאקאן משיים כ"קשר הבורומאי"
הפרטי שלו. הוא רוקם בלי לדעת. נרקם לו קשר סובייקטיבי,
מיוחד, פרטי, העשוי מסליל של מידע ביולוגי ולא מודע ממשי
(האותיות של הממשי), הדמיוני והסמלי שהם ביחד מהווים את
התווים, הפרטיטורה שמנגנת את חייו. לא ניתן לנבא איך כל
סובייקט יחיה את החיים שלו ומה נכתב בקשר שלו. אלו אירועים
קונטינגנטיים שנרשמים אצלו והופכים אותו לאינדיבידום יחיד.
הקשר הוא "הוא".
- סמלי
S
- ממשי;
R
- דמיוני;
I
- אובייקט א;
A
הקשר יתפרק אם אחת הלולאות תתנתק, והסובייקט ייתקף
בתחושת דה־פרסונליזציה, בלבול ולפעמים התפרקות.
חוויה שהופכת לטראומטית היא החוויה שמפרקת את הקשר.
לסובייקט בקשר הבורומאי יש גוף שהוא שלו, יש לו לא־מודע,
והוא מתענג וסובל בגוף הלא מודע שלו. הוא חי בעולם, אבל
במציאות שלו, שהיא פיקציה דמיונית פרטית, הוא חי בפנטזמה
שלו, ובה בעת הוא חי בסדר סמלי של כללים, שפה, סמלים
ושירה.
שהרי הלא מודע הוא
בסיס החיים
הלב, אילו מסוגל היה לחשוב,
היה פוסק מלכת.
(מספר "חוסר-המנוחה" של פרננדו פסואה, תרגום חופשי)
I
A
R
S