27 / 68
פסיכואקטואליה
27
לחיות חיים יצירתיים ומלאי תשוקה. מאמץ לפיתוח מרחב
הפוטנציאל.
במאמר קודם שלי התייחסתי לממד העתיד בנפש ובטיפול
J
Jung
). התייחסתי למושג של יונג (,
2017 ,
הפסיכואנליטי (סמנה
, שאותו אני מכנה פונקציית
"The prospective function" (1960
n
העיתוד, והגדרתי פונקציה זו כפונקציה הנפשית שמאפשרת לנו
לתכנן ולחתור לקראת עתידים אפשריים הנובעים מתוך האידיום
(גרעין העצמי הייחודי של האדם) באופן מחובר למציאות וגמיש,
תוך יכולת לשאת המתנה ואי־ודאות. מחובר למציאות - כלומר
לא מופרך או נטול הקשר. גמיש - כלומר נכון להשתנות בהתאם
לתנאי הדרך. תוך יכולת לשאת המתנה ואי־ודאות - כלומר עם
הכלה של חוסר השקט המעקצץ והבלבול שיש בעמדה הפוסט־
.)2015 ,
דפרסיבית (בריטון
מאמר זה בא להמשיך את קו המחשבה הזה. לפחות חלק
מהאנשים שמקבלים החלטה לסטות מהנתיב הצפוי שלהם הם
בעלי פונקציית עיתוד בריאה, או לכל הפחות כזו שעברה פיתוח
או שיקום, לעיתים קרובות בעזרת טיפול פסיכואנליטי. האנשים
שבהם יתמקד מאמר זה מצפים לעתיד, פתוחים לקראתו
ומאמינים כי יש באפשרותו לשנות ולחדש להם.
חרדה קיומית, אשמה קיומית
הדרך היחידה להגשים את עצמנו באופן מלא לפני מותנו
היא להסתכן בוויתור על אשליית הביטחון של קביעות העצמי
ולסבול את האובדנים, השינויים והמטמורפוזות שדרכם תוביל
אותנו תשוקתנו. אובדנים אלו, הטבועים בהתפתחות האנושית,
מתרחשים בכל פעם שאנו עושים את המעבר מ"מי שאני היום"
אל "מי שאהיה מחר". אנחנו נאלצים לבחור בין החוויה החמוצה־
מתוקה של חיים משתנים ומלאי תשוקה, לבין הריקנות של קיום
שנוטה יותר לאינרציה, קיום שבו אנחנו מנסים לדלל את העוקץ
של אובדן ומוות.
הסיבה העיקרית המביאה אנשים לבחור בעבר, על פי הגישה
האקזיסטנציאליסטית, היא שהעתיד מביא עימו חרדה קיומית.
ככל שהשינוי באמונות או ברוטינות שתביא ההחלטה מכוונת
העתיד יהיה גדול יותר, כך החרדה הקיומית תהיה גדולה יותר.
ניתן להימנע מחוסר הוודאות המאיים של העתיד הלא מוכר אם
אנחנו בוחרים בעבר. הבעיה, מבחינה אקזיסטנציאליסטית, היא
בכך שהבחירה החזרתית בעבר מביאה איתה שעמום, שהופך
לתחושה מציקה של החמצת הזדמנויות, שמסתיימת בחוויה
.)
Maddi, 2004
כואבת של חוסר משמעות (
תחושות כאלו יכולות לאפיין, למשל, את מה שמכונה משבר
Once in a
אמצע החיים, כפי שמתואר בבהירות מכאיבה בשיר "
״ואתה עשוי למצוא את עצמך /
T
:Talking Heads
" של
Lifetime
מאחורי ההגה של כלי רכב גדול / ואתה עשוי למצוא את עצמך
בבית יפהפה / עם רעיה יפהפייה / ואתה עשוי לשאול את עצמך,
ובכן / איך הגעתי לכאן?" (תרגום שלי).
מבחינת הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית הבחירה בעבר
מביאה, אם כן, להצטברות של אשמה קיומית או לכאב על כך
שלא הצלחנו לחיות את החיים באופן מלא יותר. רעיון זה מזכיר
), שטען כי לכולנו אזורים
Ogden
, 2016(
את דבריו של אוגדן
מסוימים של חוויה שלא היינו מסוגלים לחיות, ואנחנו חיים
בחיפוש אחר החוויות הפוטנציאליות האבודות הללו, החלקים
האבודים הללו של עצמנו.
אשמה קיומית אינה מצטברת אם הדפוס שמאפיין אותנו הוא של
בחירה בעתיד. כל החלטה לפנות אל העתיד תורמת לתחושה
של למידה מהניסיון, בין אם הדרך שנבחרה הייתה מוצלחת ובין
) מאמין כי אדם שמצליח במימוש מטרות
1985(
אם לא. קוהוט
העצמי הגרעיני שלו, זה הנחווה על ידי היחיד כעצמי הבסיסי
והעמיד ביותר לשינוי, יכול למות בלי חרטה, מוות שלדבריו הוא
"מעבר לעקרון העונג".
), אינו חווה את
1989(
אדם החש כי גורלו נחרץ, אומר בולאס
המציאות כמובילה אל הגשמה של האידיום שלו, אותו גרעין עצמי
ייחודי לו, אלא כמציאות שבה הוא יכול לחיות רק חיים תגובתיים,
מוגבלים במחוות ספונטניות. לעומת זאת, אנשים בעלי תחושת
ייעוד משקיעים נפשית בעתיד, או ליתר דיוק בעתידים. אנחנו
מתקדמים לקראת הייעוד שלנו כשאנו הולכים בשביל לעבר
אינדיבידואציה, כשאנחנו לומדים מהניסיון, כשאנחנו מפסיקים
דפוסים של חזרתיות ותגובתיות, כשאנחנו מרככים הגנות,
), כשאנחנו יוצרים
enactments
כשאנחנו מעבדים אנאקטמנטים (
מרחבים לרפלקציה, למשחק ולפיתוח של העצמי האמיתי שלנו.
הדרך היחידה להגשים את עצמנו באופן
מלא לפני מותנו היא להסתכן בוויתור על
אשליית הביטחון של קביעות העצמי ולסבול
את האובדנים, השינויים והמטמורפוזות
שדרכם תוביל אותנו תשוקתנו
בעוד שנהוג לדבר על החלטות גורליות, אני מאמין שלעיתים נכון
יותר לדבר על החלטות ייעודיות: החלטות שנובעות מתוך דחף
הייעוד ומתבססות על פונקציית עיתוד בריאה שמאפשרת חתירה
אל עתיד שבו האידיום של האינדיבידואל צפוי להתפתח. סוג אחד
של החלטות ייעודיות הוא זה שמאמר זה מתמקד בו: החלטות
שמערערות את סדר החיים הקיים. מה שמאפשר במקרים רבים