51 / 68
פסיכואקטואליה
51
בחובו את "כוח ההתרסה של הרוח האנושית", היכולת האנושית
לא להיכנע למוגבלויות ולאינסטינקטים הרסניים, ולנקוט עמדה
כלפי מצבי החיים. פראנקל מציע מושג שאותו הוא מכנה
"אופטימיות טראגית", כלומר היכולת להגיד כן לחיים בכל
מצב. על פיה, אין בכוחה של אף מציאות, קשה ככל שתהיה,
לבטל את משמעותם של החיים. הצהרה זו שפראנקל בחן על
בשרו במחנות הריכוז, עומדת למבחן בעיקר במצבים רפואיים
קיצוניים, ובמידה רבה היא הופכת הכרחית להתמודדות של
החולה, ככל שמצבו ילך ויחריף.
אם אנו חוזרים להנחת הבסיס של יאלום
שהמוות מהווה פתולוגיה ראשונית
לביטוייםשל פתולוגיותשניוניות רבות, ניתן
להבין למה תחושת משמעות, בהיותה גם
מענה לחרדת המוות, עשויה להביא הקלה
לתסמינים שונים אשר לעיתים אינם נגלים
לפנינו כבעלי קשר ישיר אליהם
אוריינטציה למשמעות
אם שלב ההרחקה העצמית ועיצוב הגישה הצליחו, נוכל להיווכח
שכבר בשלב זה מופיעה הפחתה בתסמינים או שהם הופכים
לברי ניהול, והחולה מביע פתיחות לחקירה של תגובות שונות
) מונה
1969(
). פראנקל
Lukas, 1996
האפשריות לנוכח המצב (
שלוש קטגוריות ערכים דרכן האדם יכול למצוא משמעות בחייו:
ערכים של חוויה, שבהם האדם מוצא משמעות במה שהוא נוטל
מהעולם כמו למשל תחושת נאהבות על ידי אחרים, חשיפה לנוף
יפהפה או מנגינה סוחפת ומרגשת; ערכים של יצירה, שבהם
האדם מוצא משמעות במה שהוא נותן לעולם, כמו למשל עבודה
יצרנית, חינוך והעברת ידע, וערכים של התייחסות, המכונים גם
ערכים של הסתגלות, שבהם האדם מוצא משמעות בבחירת
) מציע שחייו של
2010(
עמדתו כלפי מצבו וסבלו. פראנקל
האדם הם בעלי משמעות "עד הסוף", כל עוד הוא נושם. כל עוד
הוא מודע לעצמו, הוא נושא באחריות להגשמת ערכים, ויהיו אלו
ערכי הסתגלות בלבד, אשר תמיד יהיו בגדר האפשר בשבילו.
בחירת הגישה שלנו מתרחשת בתוך מעמקי הרוח האנושית,
היכן שעדיין יש לנו חירות לעמוד איתן בפני גורל בלתי נמנע
עם כבוד, ופראנקל מציע שזו צורת ההקרבה וההישג האנושי
). ככל שמצבו של
Marshall & Marshall, 2012
הגבוהים ביותר (
החולה חמור יותר, נמצא שערכי ההתייחסות הופכים יותר ויותר
רלוונטיים עבורו.
מלבד קטגוריות הערכים הללו יש גם אפיקי משמעות המהווים
)
Wilson, 1955
) או אבני דרך (
Fabry, 1988
קווים מנחים (
גילוי עצמי
לחקירת מרחבים שבהם עשויה להימצא משמעות:
- בכל פעם שאנו מגלים אמת על עצמנו, העצמי האותנטי שלנו
מבצבץ החוצה ומוריד את המסכה שבה השתמשנו כדי להגן על
-
בחירה
מי שאנחנו, ובעיקר נגד מי שאנחנו עוד יכולים להיות.
ככל שאני מבין שהמצבים אינם נקבעים על ידי, אלא אני קובע
). מטופל
Fabry, 1988
האם אני נכנע להם או קורא עליהם תיגר (
שחלה בטרשת נפוצה והיה משותק בכל גפיו, כולל ירידה ביכולת
הדיבור, פעם אמר לי: "ככל שמרחב הפעולה שלי מצטמצם, אני
יכול להרחיב ולהגביר את הערך שאני נותן לדברים שנותרו.
באופן זה תחושת המשמעות שלי בחיים נשמרת. זה גורם
לי להרגיש שאני תמיד חופשי לבחור את האופן שבו אחווה
- עליי לדעת שנוכחותי בעולם ייחודית. ואלו
ייחודיות
את חיי".
מתקיימים יותר מכול בהתכוונות לאדם אהוב שאין איש מלבדי
שיוכל לעמוד במקומי בשבילו, או למען יצירה כלשהי שרק בידי
להביאה לעולם. חיבור לייחודיות, לסינגולריות, לידיעה שאינני בר
חלופה, נוטעת באדם משמעות בנשיאת סבלו, ואף מאפשרת
לפתור קונפליקטים סביב בחירות שעלינו לערוך כאשר השאלה
- אחריות על
אחריות
המנחה היא היכן איננו ברי החלפה.
המקומות שבהם יש לי חירות בחירה, והסרת אחריות במקומות
שבהם אני ניצב אל מול גורל בלתי נמנע. חירות ללא אחריות
). ולבסוף,
Barnes, 1995
אינה מביאה למשמעות אלא לכאוס (
- טבעו של האדם, כפי שהסביר פראנקל,
התעלות עצמית
מתקיים בממדים השונים באופן שונה. בעוד האדם בממדי הגוף
והנפש מכוון פנימה, בממד הרוח הוא יוצא החוצה ומקיים את
טבעו האותנטי והעמוק ביותר "להתעלות מעל עצמו". כלומר,
לא רק שהאדם צריך להתרחק מעצמו אלא עליו להיות מושקע
במשהו שאינו הוא עצמו, כזה הנמצא מחוצה לעצמו: מטרה,
) משתמש בדימוי הבומרנג
1969(
עשייה או אדם אהוב. פראנקל
שחוזר לצייד שהטילו ברגע שהחטיא את המטרה. באותו אופן,
בני אדם שבים להשקעה העצמית ברגעים שבהם החטיאו את