46 / 68
2020
יולי
46
"שירת הברבור" של החולה הנוטה למות
משמעות החיים בצל סופיותם - מצב אבסורדי או הזדמנות
להישג אנושי? מתפיסת האבסורד של קאמי ב"מיתוס של
סיזיפוס" ועד הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל
דוד מעוז ישראל
דוד מעוז ישראל הוא פסיכולוג רפואי מומחה ולוגותרפיסט קליני מוסמך מטעם המכון ללוגותרפיה של ויקטור פראנקל. עובד בקליניקה פרטית בתל אביב,
עם יחידים וקבוצות.
מראשית קיומו של האדם הוא נדרש להתעמת עם טבעו הסופי
) הציע
2011(
ולמצוא את דרכו לקיים חיים לצד עובדה זו. יאלום
שידיעת סופיותנו ניצבת כמקור כאב מרכזי, ומשאבים רבים
מופנים לבניית מנגנונים פסיכולוגיים שיגנו עלינו מפניה. רובנו
יוצאים לעולם מגובים במעין "אשליית חוסן" שמגולמת באמירה
המוכרת "לי זה לא יקרה", ואשליה זו הכרחית באופן מיוחד
מפני שהיא מסייעת לנו לחיות את חיינו מבלי להיות מודעים
וחרדים בכל רגע לשבריריותם. על אף ההבנה שבמגבלות
האנושיות של הקיום כולנו שווים, עמוק בפנים כל אדם עשוי
להאמין שחוק התמותה חל על אחרים ולא עליו. לקבל את
המוות ואימת הסופיות, אומר יאלום, זה כמו להישיר מבט אל
השמש, "האדם מסוגל לשאת זאת רק במידה מוגבלת" (יאלום,
). מסיבה זו, התמודדות עם מחלה מסכנת חיים
12 '
, עמ
2011
עשויה להוות אירוע מאתגר במיוחד שכן היא מעלה למודעות
ביתר שאת את השבריריות והסופיות של קיומנו, ומודעות זו
מפירה את שיווי המשקל הפסיכולוגי שלנו באופן שעלול לעיתים
להוביל לטלטלה נפשית חריפה. כעת, במקום האמירה המוכרת
"לי זה לא יקרה" מופיעה האמירה "לי זה יכול לקרות", או לעיתים
בהקצנתה "לי זה בהכרח יקרה", ומרחיקה אופקים למגוון
תרחישי אימה. תרחישים אלו עשויים "להרים ראש" בכל עת
שבה החולה נדרש לניהול מחלתו, אם בקיום המעקב התקופתי
אצל מומחים במערכת הרפואית, בניהול תסמיני המחלה, וכן
ההכרח בנטילת הטיפול הרפואי, וההתמודדות עם תופעות
הלוואי. מצב זה אף מועצם כאשר החולה מתבשר בפרוגנוזה
סופנית ומחלחלת בו ההכרה כי ניצב הוא בפני תקופת חייו
האחרונה. לחולה במחלה מסכנת חיים, ובפרט כאשר הוא
נמצא לקראת סוף חייו, אין ברירה אלא "להביט בשמש", גם
בעודו מסתנוור מקרניה היוקדות. כיצד שומה על האדם החולה
להתמודד עם ידיעת סופיותו הטופחת על פניו חדשות לבקרים?
ומהי המשמעות אשר בחירותו לקיים גם בשעתו האחרונה?
משמעות בצל סופיות החיים בגישתם של קאמי
ופראנקל
לשאלת המשמעות אופי פילוסופי שעולה לרוב אל מול עובדת
היותו של האדם בן תמותה. במצבי חולי, ובפרט בעומדו אל מול
מותו הממשי, שאלה זו הופכת חשובה במיוחד לאדם. אלבר
קאמי, פילוסוף מהזרם האקזיסטנציאלי, וויקטור פראנקל,
פסיכיאטר יהודי ושורד שואה, מציעים עמדות שונות לנוכח
ההכרה בסופיות החיים והשלכותיה על מצבו של האדם. בעוד
שקאמי במסתו "המיתוס של סיזיפוס" הציע דיון פילוסופי
בשאלת המשמעות לנוכח סופיות האדם, פראנקל הפקיע שאלה
זו מתחום הפילוסופיה והביאה לתחום הפסיכולוגיה האנושית,
ובכך חזר מהשאלה הגדולה והכללית למצבם הפרטי של בני
האדם, ופיתח את הלוגותרפיה, אשר יועדה לטיפול במצבי סבל
בלתי נמנע על ידי מתן משמעות.
קאמי תיאר איך לנוכח המוות עולה שאיפתו של האדם לקבל
בהירות ומשמעות לחייו, אולם לאור אדישותו של העולם
בהיענות לזעקתו, הוא נדרש להמשיך לקיים את חייו תחת חוויה