47 / 68
פסיכואקטואליה
47
אבסורדית. את האבסורד הקיומי הזה הוא הדגים באמצעות
הסיפור המיתולוגי של סיזיפוס המהווה מטאפורה לעשייתו
חסרת התכלית של האדם, לנוכח היעדרם של ערכים מוחלטים,
ולנוכח ידיעת המוות המחכה לו בסופו בוודאות. על פי הסיפור
המיתולוגי, האלים גזרו על סיזיפוס לגלגל אבן לראש הר גבוה,
ולכשיגיע לפסגה, תתגלגל האבן ותחזור לתחתית ההר. סיזיפוס
ייאלץ לחזור ולדחוף אותה מעלה, וחוזר חלילה, לנצח. לתפיסתו
של קאמי, הרגע הטראגי ביותר בסיפורו של סיזיפוס הוא הרגע
שבו הוא עושה את דרכו בחזרה לתחתית ההר, בשובו אל העינוי
הנצחי של גלגול הסלע, ובעודו מודע לגורלו חסר התכלית.
קאמי אומר, "אינני יודע, אם יש לעולם הזה משמעות שמעבר
לו. אבל אני יודע, שמשמעות זו איננה מוכרת לי, וכי לפי שעה
). לנוכח הנחה
54 '
, עמ
1978 ,
אין לי כל אפשרות להכירה" (קאמי
זו הוא מקדש את העמדה הרציונלית והתבונית כלפי החיים,
ומציע להכיר במוגבלותה בשל אי־יכולתה להסביר את העולם.
קאמי סבור שעל האדם לשמר את משוואת האבסורד ולא
להיכנע, בעומדו אל מול ידיעת סופיותו, להשמטת אחד מאיבריו,
לשקוע לייאוש ולוותר על החיים כליל (התאבדות פיזית) או
לשגות באשליות ואמונות שווא (התאבדות פילוסופית). בעודו
בוחל במשענת הרוחנית שמעניקה האמונה הדתית לבני אדם,
אשר מכוונת להקל על נטל החיים ועל החרדה העולה בנו נוכח
הידיעה לגבי מותנו, הוא מציע לאדם לעמוד אל מול האבסורד
הוא בהתעקשות
המרד
הקיומי ולהגיב במרד, חירות ותאווה:
להחזיק בתבונה חרף ההכרה במוגבלותה ובאי־יכולתה להבין
טמונה בהיעדר ההישענות על
החירות
ולהסביר את העולם.
מוגשמת בחתירה לחוש את החיים
התאווה
תקוות ונחמות.
במלואם. בעוד שסיזיפוס מגלגל את הסלע לראש ההר, כותב
קאמי, "כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף
הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי
). סיזיפוס מפנה
131 '
, עמ
1978 ,
למלא את לבו של אדם" (קאמי
מבטו להבהוב המינרלי ומוצא בו עולם שנותן ערך למאבקו
באבסורד על הפסגות. קאמי מציע כי "עלינו לדמיין את סיזיפוס
.)126 '
, עמ
1978 ,
מאושר" (קאמי
לעומת גישתו של קאמי, הרואה בחיפוש אחר משמעות שמיטה
של אחד מאיבריו של האבסורד ואובדן התבונה, גישתו של
פראנקל, על אף שלא התייחסה לקאמי באופן ישיר, הייתה
רואה בחוויית האבסורד מצוקה אנושית הדורשת מענה רוחני,
ובפרט בעומדו אל מול מצבי סבל וטרגדיה הפוקדים את חייו.
פראנקל מתאר שלושה מצבי סבל בלתי נמנעים, ומכנה אותם
"השלשה הטראגית" - אשם על עוול שנגרם על ידנו, כאב שאין
בידנו לשככו, ואובדן, שטמון גם בעצם המפגש עם המוות.
החולה הגופני, ובעיקר במצב הסופני, עשוי לסבול משלושתם
). במאמר זה אתמקד באחרון,
Marshall & Marshall, 2012
(
באובדן של תפקודי הגוף ותפקידי הנפש אשר בהדרגה לופתים
עוד ועוד, אם להשתמש בשפתו של קאמי, מרחבי מרד, חירות
ותאווה של האדם, במהלך התמודדותו עם המחלה ותוך כדי
התקדמותה, אם במהלך מחלה מסכנת חיים, אם במחלה
כרונית, ואם במצב הסופני שעשוי להיות החמרה של כל אחד
מהם, ואשר יקבל את עיקר ההתייחסות במאמר זה.
רובנו יוצאיםלעולםמגוביםבמעין "אשליית
חוסן" שמגולמת באמירה המוכרת "לי
זה לא יקרה", ואשליה זו הכרחית באופן
מיוחד מפני שהיא מסייעת לנו לחיות את
חיינו מבלי להיות מודעים וחרדים בכל רגע
לשבריריותם
בעוד שקאמי הוא "פילוסוף של החיים", הקורא לאדם לחיות
במלואו, פראנקל הוא "פילוסוף של הטראגיות בחיים", אשר
קורא לאדם להחיות את רוחו, ולמצוא ערך ומשמעות במצבו
גם בתנאים הקשים והמגבילים ביותר כגון אלו שבחן על בשרו
במחנות הריכוז. השוואה בין קאמי לפראנקל חשובה לענייננו
שכן ככל שמצבו הגופני של החולה מוגבל יותר, כך זמינותם
של מרחבי המרד, החירות והתאווה מצטמצמים לפניו. או אז,
לפי גישתו של פראנקל, נכון לו אילו לא רק יעמוד אל מול מצבי
חייו, אלא ישאף להתעלות מעליהם, ולממש את שארית חירותו
לנקוט עמדה כלפיהם, ולהפכם לשעת כושר במימוש ערכים
ומשמעות.
בעוד החולה נחלש פיזית, נתבע הוא לצמוח רוחנית. אפשר אף
לומר שהיכן שהגוף נעצר, הרוח מקבלת הזדמנות להישמע,
והאדם נדחף לזקק את ערכיו ולהתגלות בהווייתו העמוקה
ביותר, כמעין שירת הברבור שלו, יצירתו האחרונה והחשובה
) סבור שהמפגש עם
2010(
ביותר. מנקודת מבט זאת, פראנקל
המוות והסופיות אינו נוטל מהחיים את משמעותם, אלא דווקא
מעניק להם אותה. המוות מפגיש את האדם עם ההזדמנויות
הייחודיות והחד־פעמיות של מצבו, ומאלץ אותו להיות אחראי
לממשן. אין זו הישענות רוחנית המהווה "התאבדות פילוסופית",
אלא מדובר ב"הזדמנות פילוסופית", באמצעותה האדם מכיר
בחירותו הבלתי מותנית לכונן יחס כלפי מצבי חייו, לבטא ערכים
ולממש משמעות. בהתאם לטיעון זה, פראנקל סבר שמשמעות
מוצאים ולא ממציאים. כלומר שהאדם נקרא על ידי המציאות