46 / 68
2020
אוקטובר
46
הסיעודית והרפואית נראו מנוכרות וזרות בשל המיגון והריחוק
הרב והיו מספר מקרים של מטופלים שחוו דליריום וחשבו
שנחטפו על ידי חייזרים או רשויות הביטחון.
הצורך האנושי הבסיסי למגע וקשר הופר
דווקאבעתשלמצוקה גדולהשבהאנשים
נזקקים לנוכחות המנחמת והמרגיעה של
אחרים משמעותיים
העבודה הטיפולית בתוך מחלקת הקורונה
באחת ממחלקות הכתר ובטיפול נמרץ כתר שולבה פסיכולוגית
שיקומית (כותבת המאמר הראשונה, נעמי מימון), כחלק
אינטגרלי מהצוות המטפל. להלן התרשמויותיה.
חוויית חוסר הוודאות ואי־היכולת לסבול אותה יצרו חוויית חוסר
אונים אל מול המציאות החדשה, והציפו חרדה רבה. החרדה
שניכרה בבירור בימים הראשונים של מחלקות הקורונה ברחבי
הארץ לא פסחה גם על מחלקות כתר של המרכז הרפואי שערי
צדק, שלצד המציאות הטראומטית המשותפת והבדידות הקשו
על התמודדותם של אנשי הצוות אשר חוו חוסר מסוגלות וחרדה
רבה. חוויה זו הציפה את הצורך בעיבוד ויצרה קרקע להתערבות
טיפולית עם אנשי הצוות. בדידות והיעדר תמיכה חברתית
שנכפו על המאושפזים במחלקה יצרו מצוקה משמעותית,
כשבתקופה הראשונה הצוותים במחלקה התקשו גם לעזור
בפעולות בסיסיות בשל היעדר ידע וכוח אדם. החוויה הייתה
מתישה וקשה לשלושת הצדדים: המאושפזים, בני המשפחה
ואנשי הצוות.
ההתערבות הטיפולית בזמן זה כללה בעיקר התערבות
בשעת משבר והענקת כלים להרגעה ולחוסן. העבודה
תמיד הייתה מערכתית וכללה שיתוף עם הצוות הרפואי,
הסיעודי, מנהלי המחלקות והצוות הסוציאלי של המרכז
הרפואי. בהמשך, כשהמצב במחלקה התייצב ונוצרה שגרת
חירום, הטיפול נעשה יותר ממוקד וברור אף הוא. העבודה
הנפשית עם המטופלים כללה בעיקר שיחות בתוך המחלקה
ויצירת חיבורים וקשרים עם בני המשפחה הנמצאים בחוץ.
במקביל, התקיימו שיחות עם בני משפחה שכללו הכלה,
הרגעה ועבודת תיווך אל המטופלים המאושפזים. רבים
מבני המשפחה דיווחו על קושי עם חוויית ה"נוכח־נפקד"
של יקיריהם המאושפזים ועל החרדה הרבה לגורלם, חוויות
שהצריכו הכלה ולעיתים אף הקניית כלים להרפיה ולהרגעה
בשיחות טלפוניות.
בנוסף, החלו מפגשי צוות וירטואליים שבועיים שהפכו להיות
חלק משגרת המחלקה, ואלו סיפקו ועודם מספקים מקום בטוח
לשיתוף, עיבוד והקניית כלים. נוסף להתערבויות הקבוצתיות
עם אנשי הצוות התקיימו גם התערבויות פרטניות קצרות מועד
בהתאם לצורך ונעשה ליווי של האחיות הראשיות במטרה
להעצים אותן ולקדם חוסן בצוותים.
בתקופה שבה נראה כי "הגל הראשון" של הקורונה דועך,
העבודה במחלקה גם היא הפכה ליותר שגרתית, והחרדה וחוסר
הוודאות פינו את מקומם לתחושת מיצוי ודיספוריה. הדבר ניכר
בעבודה עם מטופלים ששהו במחלקה לאורך זמן והתקשו
לשאת את הבדידות והמרחק מהמשפחות לתקופה ארוכה כל
כך. מצוקה דומה הופיעה בעבודה עם בני המשפחה. בתקופה
זו אושרה כניסת בני משפחה גם לביקורים ותמיכה בליווי של
הפסיכולוגית, מהלך שנראה שהקל והיווה התערבות טיפולית
משמעותית, בעיקר לקשישים שהתקשו מאוד עם הריחוק.
המפגשים עם הצוות כאמור נמשכו, אך החלה גם עבודה
פרטנית עם אנשי צוות שהראו תסמינים פוסט־טראומטיים עקב
אירועים שונים שאירעו במחלקות.
מטופלים כמו אליהו, שאושפזו לתקופה ארוכה בגל הראשון,
ממשיכים עד היום להגיע לטיפול גם לאחר שחרורם מהמרכז
הרפואי ומהשיקום. הם מתמודדים עם מצוקה נפשית ניכרת
בשל האשפוז והשלכותיו על חייהם כעת, ונזקקים לטיפול.
לפיכך, כיום העבודה הטיפולית נמשכת הן במישור האשפוזי
והן במישור הפוסט־אשפוזי, עם המטופלים, בני משפחותיהם
והצוות.
העבודה הטיפולית בתוך המערך הכללי
של המרכז הרפואי
נוסף על העבודה במחלקות הכתר טיפל הצוות הפסיכולוגי של
בית החולים במצבי מצוקה ייחודיים בקרב חולים שאינם חולי
קורונה והתמודד עם אתגרים מורכבים. בין האתגרים היו פרידות
בסוף חיים בתקופת הסגר, חרדהשל חולים להידבק גם בקורונה
וחרדה של בני משפחה להדביק - דבר שיצר בדידות עצומה
דווקא בזמנים של מצוקה. התחלנו לטפל בעזרת אפליקציית
זום, דבר שהצריך למידה של הצוות הפסיכולוגי והבנת הסטינג,
אך הקל מאוד ופתח אופקי טיפול חדשים.
קיימנו ועודנו מקיימים מערך שלםשל תמיכה באנשי צוות. מערך
reaching
זה מאופיין בפרואקטיביות של הצוות הפסיכולוגי ו־
תוך זיהוי מוקדי מצוקה. בין היתר קיימנו:
out
•
טיפול טלפוני באנשי צוות חולי קורונה. לאחר שיחת טלפון