35 / 68
פסיכואקטואליה
35
דרכי תקשורת מגוונות התקיימו בין המדריכות והמטפלות. היו
מדריכות שהעדיפו להישאר "מאחורי המראה הווירטואלית"
ולהתקשר למטפלת או לשלוח לה מסרים כתובים בווטסאפ.
מדריכים אחרים "נכנסו" לעיתים ל"חדר הטיפול" הווירטואלי
כשחשבו שזה נדרש ו"עזבו" את חדר הטיפול משסיימו את העניין
שלשמו נכנסו. מדריכה אחת העדיפה להשאיר את המצלמה
והמיקרופון שלה פתוחים במהלך כל הפגישה, כך שנשארה
נוכחת בחדר הטיפול הווירטואלי. כשהיא חשבה שזה נדרש, היא
העבירה למטפלת ולמשפחה את מחשבותיה.
התבוננות רפלקטיבית על הדרכה חיה מקוונת
כחלק מתהליך פיתוח ויישום הפרקטיזום, התכנסנו - חברי
הסגל המדריכים במכון ברקאי - ושיתפנו בחוויות שלנו ושל
קבוצות המתמחים השונות בהתנסויות שלנו בפרקטיזום. חקרנו
את החוויות שלנו ושל המתמחים, כפי שהועברו לנו בדיונים
הקבוצתיים וברפלקציות כתובות לאחר הפגישות. נדון להלן
בתמות המרכזיות שעלו בדיונים וברפלקציות אלה.
יחסי ההדרכה
נראה היה לנו, המדריכים, שלאחר תקופת הסתגלות קצרה,
המעבר מהדרכה חיה פנים אל פנים לפרקטיזום היה חלק, ויחסי
ההדרכה שלנו עם המתמחים נשארו כשהיו. המתמחים הצהירו
אף הם שהחוויה של יחסי ההדרכה בפרקטיזום נותרה כשהייתה
בפרקטיקום, והם המשיכו להרגיש בטוחים ומוכלים בפגישות.
שינוי משמעותי במעבר לפרקטיזום ניכר במעבר מתקשורת
טלפונית (כפי שהיה בפרקטיקום) למסרים כתובים בווטסאפ
(בפרקטיזום). נראה ששינוי זה השפיע הן על חוויית הטיפול
של המתמחים והן על זו של המדריכים. מזווית המבט של
המטפלות־המתמחות, קבלת מסרים כתובים מהמדריכות
במהלך פגישות טיפוליות תוארה כמעצימה, היות והמתמחות
יכלו להחליט מתי לשלב את ההצעות של המדריכה בשיחה
הטיפולית. ויותר מכך, המטפלות־המתמחות הרגישו שקבלת
מסרים כתובים במהלך הפגישה היא פחות פולשנית וקוטעת
מאשר צלצולי טלפון, ואופיינה על ידי רוב המודרכות כדרך
המועדפת לקבל הדרכה בזמן אמת. המטפלות־המתמחות חשו
שדרך זו מאפשרת לשיחה להמשיך לזרום ומאפשרת למטפלות
להביע את עצמן טוב יותר ולשמר מיקוד. רוב המודרכים הרגישו
שדרך זו אפשרה להם להישאר קשובים יותר למה שהתרחש
בחדר הטיפול, ולשיחה הטיפולית להיות יותר רציפה, הרמונית
ויעילה. המתמחים השוו זאת לחוויה שלהם בהדרכה חיה רגילה
שבה נעשה שימוש בצלצול ושיחה בטלפון פנימי לשם הדרכה.
השיטה שהייתה נהוגה בפרקטיקום דרשה מהם לעצור את
השיחה הטיפולית, ודבר זה פגע בזרימת השיחה ובריכוז של
בני המשפחה והמטפלת. המסרים הכתובים הועדפו גם משום
שהם פטרו את המתמחים מעול כתיבת ההצעות של המדריך או
שינונן בזיכרון. אחדים מהמתמחים הדגישו את החיבור המשופר
והיחסים הטובים יותר שזה אפשר להם עם בני המשפחה
בטיפול, בניגוד לצלצולי טלפון שנחוו כקוטעים.
עם זאת, עדיין היו מתמחות שהעדיפו את השיטה הקודמת של
צלצולי טלפון. העלינו השערה שהעדפה זו נבעה מן האתגר
שבקריאת המסרים הכתובים במקביל להמשך ניהול הפגישה.
אבל באופן כללי, הפרקטיזום נראה כמאפשר גמישות רבה יותר,
יעיל יותר בתקופה מאתגרת זו, ואף התאים יותר להעדפות של
רוב המתמחים.
הדרכה חיה בזום... מנעה אפשרות להבחין...
ברמזים הלא מילוליים של בני המשפחה,
ובשפתהגוףשלהם ושל המטפלת
עבור המדריכות, המעבר היה מורכב יותר. חלקן התייחסו לכך
כחוויה חיובית, ותיארו את השימוש בזום כפלטפורמה חדשה
שמקדמת חוויות צמיחה וחיבור טוב עבור המתמחות ביחסי
ההדרכה. רוב המדריכות זיהו את היתרונות של שימוש במסרים
כתובים וציינו כי הודעותכתובותאפשרו להן לבטאאתהמחשבות
וההצעות שלהן באופן חופשי יותר, עשיר יותר ומלא יותר. מיעוט
קטן של מדריכות תיארו את המעבר להודעות כתובות כמאט את
תהליך ההדרכה, מצר את הצעותיהן וחוסם את שטף המחשבות
שלהן, ובכך מגביל את חוויית ההדרכה שלהן. שיערנו שהבדל
זה בחוויית השימוש בהודעות כתובות נובע מהבדלים בניסיון
בכתיבת מסרים ומסגנון הדרכה.
הבדל מעניין נוסף שנבע מהמעבר לפרקטיזום היה זווית
המבט הפיזית שהשימוש בזום מאפשר, הן למטפל והן
למשפחה. במהלך פרקטיקום רגיל, המטפלת־המתמחה
ישבה עם הפנים למשפחה וגבה למראה וליתר הקבוצה,
מיקום שמנע מהיושבים מאחורי המראה את האפשרות לצפות
בפניה במהלך הטיפול, בעוד בני המשפחה ישבו ופניהם אל
המראה, כלומר אל הצוות והמדריכים. פרקטיזום, בניגוד לכך,
אפשר לקבוצה כולה מבט מקרוב הן על המטפלת־המודרכת
והן על בני המשפחה, וכך יכלו חברי הקבוצה לצפות בזהירות
בדקויות של הבעות פנים של שני הצדדים. המדריכים ציינו
שזה תרם לחיבור ולקרבה טובים יותר של המדריכים וחברי
הקבוצה למטפלת־המדריכה.
עם זאת, הדרכה חיה בזום, בהשוואה לשיטה הרגילה, מנעה